נשמה אי אפשר להרוג

אחינועם שלי נולדה, חיכיתי לה שנים, בסוף היא הגיעה, הגיעה
במלא הדרה, במלא יופייה ותמימותה, ילדה מדהימה, מלאת חיים
ויופי.
אני מביטה בקטנה הזו שלי, בפני מלאך ודמעות מבצבצות בעיני,
חיוך של מלאך, שערה הארוך מתנופף בכל תנועה תינוקית שהיא זעה.
קולה הרך ומלמולים חסרי משמעות מהדהדים באזני ומתנפצים לאלפי
רסיסים של תובנות מסעירות.
כל הברה ממלאה את כולי באושר עצום שאיני מצליחה להכיל בתוכי.
אני מנסה בכל כולי למצוא מילה שתכיל את רגשותיי הסוערים ואין
מילה כזאת באוצר המילים הצר שלנו.

היא רצה אלי , קופצת לזרועותיי ומלמלת משהו שנשמע כמו "אימא"
אין מאושרת ממני, אני עוטפת אותה בחם, כל חומי כל מהווי כל
רגשותיי ניתנים ליצור הקטן הזה שמילא ברגע אחד את כל חיי.
היא מילאה את כל החלל השחור והאפל שצברתי במהלך חיי, היא אטמה
בצחוקה ובעצם היותה את כל בדידותי את כל התאים שהשארתי מלאי
אשמה, היא החליפה את כל מקומם של הדמעות ששפכתי במשך שבע השנים
האחרונות בצחוק תמים ועשיר של חיים בעלי משמעות ומלאה את כולי
במכלים עצומים של נתינה.

אחינועם שלי, אני פונה אליה לקטנה הזו. את יודעת כמה אימא חכתה
לך? אני שואלת והיא בסך הכל בת שנה מביטה בי ומחייכת. היא
יודעת, ואני יודעת שהיא מבינה. היא תמיד הבינה אותי גם שלא
הייתה. היא חיכתה ביחד איתי לזמן הנכון לרגע האמיתי. בדיוק כמו
שהיא הבטיחה, היא מלאך, שתינו יודעות שהיא מלאך. זה הסוד שלנו
אחינועם אני לוחשת לאוזנה והיא שוב מחייכת ומלטפת אותי בכף ידה
הקטנה והחמה. ואני שמכורה לתחושת האמהות מתמוגגת לנוכח היצירה
המדהימה שבראתי.

         


אחינועם היתה בשבילי שבע שנים "נשמה". שבע שנים חיכינו היא
ואני להיפגש.

זה היה בדיוק שבע וחצי שנים כשצו הגיוס בידי עומדת בלשכת הגיוס
ההומה בבחורות בוכיות שנתלות על זרועות אמן וחבריהם וממררות
בבכי כאילו הן נפרדות מיקריהן לעולם. רק אני עומדת שם כשפמליית
אורחי לצדי, לא מבינה מה אני עושה במקום הזר הזה, מנסה לחפש
במטען רגשותיי רגש מיוחד למעמד המביש הזה, ולא מוצאת.
קוראים בשמי ואני עולה לאוטובוס מחפשת בין קרובי מישהו אחד
לפחות שיבכה אחרי אך אין אחד כזה. אבא כמובן לא בא להיפרד ממני
הוא לא יעזוב את מקום עבודתו, ובאימא אני מוצאת הבעת עליזות
מרוחה על פניה, היא בודאי שמחה לשלוח אותי לצבא שיחנך אותי במה
שהיא נכשלה.

אני ישובה באוטובוס כשקולות בכי ממלאים את החלל האוויר הדחוס
בו, מביטה החוצה מבט חטוף ורואה רק את קרובי מנפנפים בשמחה ואת
כל שאר האורחים בוכים כמו בלוויה. אני מרגישה כמו מובלת בדרכי
האחרונה לקראת המוות.
כבר ברגע זה ידעתי שכל הסיפור הזה לא בשבילי, כבר אז ידעתי
שאני לא קורצתי מהחומר שזקוקים לו במערכת בטחון לשמירת המדינה.
כבר אז הרצתי תסריטים במוחי איך אני יכולה לחזור כמה שיותר מהר
הביתה.

הצבא לא ידע בדיוק מה לעשות איתי, לא הייתי חכמה מספיק בשביל
למלאות תפקיד חשוב ולא הייתי מספיק מטומטמת בשביל להעביר
שנתיים מחיי בעשיית קפה לקצינים צעירים. אני הייתי מסוג
הבחורות בנות השמונה עשרה הלא מובנות וקבלתי את התפקיד
בהסכמה.

חצי שנה העברתי במעבר מבסיס לבסיס , בהתחלה ניסתי להרשים ,
ניסיתי לאסוף את כל תכונתי הטובות והאמינות וליצור לעצמי
איזשהו תדמית מחוילת , אך ככל שהזמן חלף גם בזה מאסתי.

ניסתי ליצור לעצמי חיים מסעירים בצבע של ירוק זית, הסתובבתי
בבסיסים רבים ובכל מקום השארתי חותם של ילדותיות וחוסר משמעת.

את החצי שנה כחיילת בלתי לרוב בין מרכזים רפואיים שונים כשכל
פעם הייתי חולה במחלה שונה אחרת. למדתי הרבה על הבריאות במשך
התקופה הזו. ולמדתי הרבה על המסגרת המעוותת הזו שאמורה לשמור
על בטחון תושבי מדינת ישראל.

ניסיתי להשתחרר בכל מיני טוענות פעם בריאותיות ופעם כחסרת
התאמה למסגרת, אך המסגרת חשבה אחרת, מבחינתה הייתי חשובה
לביטחון המדינה, ומי שחשוב לא משחררים אותו.

החיים החלו להיות מסעירים כששיבצו אותי ביחידה ברמת הגולן , גם
משם בהתחלה חשבתי שאני יברח אחרי יומיים מחוסר התאמה. אך שם
קרה הבלתי יאומן שם מצאתי מישהו שדווקא היה בטוח שאני זה בדיוק
מה שהוא צריך.

את ירון ראיתי לראשונה כשישבתי בשלישות של הבסיס  מאמצת לעצמי
את פני המסכנה וממלאה את התפקיד התאטרלי שלי "בתאטרון צה"ל".
הוא בדיוק יצא מהחדר של קצין המיון לו חיכיתי. הוא החל לצעוד
לכיוון היציאה כשפתאום הוא חזר אחורה ונעמד מולי בפנים קשוחות
ושאל "את הפקידה החדשה ששלחו לי?"
"לא יודעת " עניתי
רציתי להגיד משהו יותר מתוחכם מזה כדי שיבין שאני זאת לא
הפקידה ואני זה לא מה שהוא מצפה לו אך "לא יודעת" זה המילים
שיצאו לי מפי ללא יכולת שליטה.
הוא נכנס לחדר של הקצין שנית אמר כמה מילים שלא הצלחתי לשמוע
למרות שניסיתי לחדד את חוש השמיעה. והלך.
לא הייתי צריכה להיות חכמה יותר ממה שאני בשביל להבין שאחרי
חצי שעה אני יהיה במשרדו של ירון בתפקיד חיי-פקידתו.
כמובן שהתפקיד לא הסתיים בכך. מהר מאד מצאתי את עצמי במיטתו
הקפיצית.
בלילות המסעירים הייתי עבורו אהובה אסורה, ובימים מילאתי את
תפקיד המזכירה המסורה.
לאט לאט התחלתי לחוש שבצבא יש גם תפקידים מעניינים ואולי בעצם
גם לי יש מקום במסגרת המוזרה הזו.

כצפוי חיי לא יכולים להיות בלתי מסעירים. לאחר שלושה חודשים של
שגרה בין מיטה למשרד מצאתי את עצמי בהיריון.
מלאת אושר עם תוצאות הבדיקה החיובית רצתי למשרדו של ירון ,
פתחתי את הדלת, הוא היה באמצע פגישה עם הרבה ירוקי זית בעלי
תארים שאף פעם לא הצלחתי לזכור את משמעותם, ובחיוך שמילא את כל
פני אמרתי" אני צריכה לדבר אתך דחוף ירון"
ירון האדים כולו, ראיתי כיצד הוא בורר את מלותיו חושב מה
להגיד
"לא עכשיו"  יצא לו קול מוזר שלא הכרתי עד כה.
"זה דחוף" כמעט ושאגתי.
ירון קם , התנצל בפני כל האנשים החשובים ויצא בעקבותיי.
"את השתגעת, זה המח"ט" עיניו כאילו יצאו מחוריהן.
"אני בהריון" חייכתי אליו.
"את מה?" הוא התיישב על הכסא הראשון שמצא לידו.
"בהריון את יודע? ילד, ילד קטן כזה שלי ושלך, משהו שגדל בבטן
תשעה חודשים ויוצא בסוף מתוק כזה, דומה לך לי." אמרתי.
"את חייבת לעשות הפלה" הוא זעק. "וכמה שיותר מהר" הוסף ונכנס
לחדר.

משהו בתוכי התחיל להצטמצם , אש הוצתה בגרוני, לא יתכן שזה קורה
לי, לא יתכן שהוא מגיב כך לפרי אהבתנו, היה בי רצון להעיף את
כל הדברים שהיו במשרד ולנתץ אותם. לא יתכן שאהבה נגמרת בשניה
ונעלמת. הרגשתי כל כך עזובה כל כך חסרת אונים. נשכתי את שפתי
בשביל לנסות להשכיח את הכאב שפלח את גופי. יצאתי מהמשרד ורצתי
רצתי בלי סוף בכל הבסיס רצתי והחזקתי את בטני כמפחדת שמישהו
ייקח את עוללי.

אני נוסעת הביתה, אני לא מרגישה טוב, יש חיים בגופי ואני
מרגישה מתה. אני יודעת שהמצב לא פשוט אני לא מסוגלת לגדל את
הילד בעצמי, אף אחד לא יעזור לי, אני בסך הכל בת שמונה עשרה
ואני מתה מפחד.

אני יומיים מסתובבת כסהרורית, מנסה לחבר לעצמי עתיד משותף עם
ילדי ולא מצליחה.
אני קובעת תור להפלה אך מתהלכת עם גוש ענק בגרון שממלא את כולי
פחד וחרדה מפני הבאות.
אני מגיעה לבית החולים בשעה שנקובה בהזמנה, יושבת ובוכה, רוצה
כבר להיות אחרי, רוצה לברוח מפה, שיוציאו את העובר הזה מתוכי
את פרי הבוסר הזה שלא רצוי.
אני עוצמת את עני ורואה את עצמי ואת התינוק המקסים שלי רצים על
חוף הים. כל יצר האמהות שלי גואה וצובט אותי בבטני.
איך אוכל להמשיך ולחיות ? אני שואלת את עצמי, איך אני יכולה
לעשות דבר כזה נורא? ואז קוראים בשמי ושוב אני מוצאת את עצמי
מובלת .
אני קמה שעה אחרי כולי רקה, אני כבר לא אותה אחת, אני הרוצחת.
אני מסתובבת בעולם לא שייכת, רואה תינוקות קטנים ורוצה לקחת
אותם בזרועותיי לחבקם לאמץ אותם, אני מענישה את עצמי לא מבלה
לא מחייכת, מגיע לי עונש, עונש כבד על כך שכרתתי את בשרי
מתוכי, לא יהיה עוד אדם כזה כמו התינוק שהרגתי.
חיי נגמרו באותו יום שחשבתי על עצמי בלבד ולא על אותו ילד שרצה
להיות ילדי וגזלתי ממנו חיים. לא אראה עוד שמחה על שלא נקטתי
אחריות למעשיי וברחתי, מצאתי פתרון קל וגמרתי חיים בענף יד.

רוב הזמן ביליתי במיטה מנסה לכפר על המעשה הנבזי שגרמתי,
הדלקתי נרות, התחברתי לתורה, ניסיתי לחפש תשובות, ניסיתי להבין
מה קרה  לילדי עכשיו  לאן נעלמה נשמתו.
ואחרי חיפושים רבים מצאתי את אחינועם שלי.

היא באה אלי באחד הלילות, היא נגלתה אלי פתאום תוך כדי התעסקות
בייסורי הרבים, היא הייתה מלאכית, בלי כנפיים אבל מוארת בהילה
לבנה של מלאכים.

"אימא" היא אמרה. ואני הצתמררתי . פחדתי לענות חשבתי שאם אשמיע
קול היא תעלם.
"כן" לחשתי.
"אל תיתיסרי אימא שלי, אהובה" היא דברה בקול עדין ומלטף.
"אני פה, אני לא הלכתי לשום מקום, אני תמיד יהיה  פה לצידך, את
הפלת את הגוף של העובר אבל נשמה לא ניתן להרוג. אני יחכה לך.
אני אבוא אלייך בדיוק שהזמן והעיתוי יתאימו."
אני כל כך רציתי לחבק אותה את המלאך היפה הזה, הושטתי ידים
לעברה ובכיתי, בכיתי בכי של אושר, בכי של חמלה עלי ועליה.

"אל תבכי אימא, את היית צעירה ולא הייתה לך ברירה, את צריכה
לבלות, להתבגר, להתנסות בחוויות של בני גילך, תיהני אימא, תחיי
את חייך, על תדאגי לי אני תמיד אשאר אצלך בלב ונפגש כשזה יתאים
לנו."

"חכי אל תלכי" שמעתי את עצמי צועקת אבל אחינועם לא הייתה שם
עוד אבל השאירה אחריה שובל מבהיק של אור. וסימני דרך שהובילו
אותי לתקווה חדשה.
הרגשתי איך אני מתמלאת באורה, לא ידעתי אם אני הוזה הוא שזה
קרה במציאות אך לא היה אכפת לי העיקר שראיתי את ילדתי ראיתי את
אחינועם שלי, והיא  כן היא תחזור אלי. אני לא הרגתי, אני לא
רוצחת, חייכתי לעצמי.

שבע שנים אחר כך כשהייתי בהריון והפעם רצוי ביותר ידעתי שזאת
היא, ידעתי שזה הזמן הנכון ביותר להיפגש. כשעשיתי סקירת מערכות
והרופא אמר לי שיש לי בת חמודה  חייכתי לעצמי ולחשתי לה תודה.
אחינועם אנחנו עומדות להיפגש ליטפתי את בטני.

עכשיו שאני יושבת לידה והיא בת שנה המלאכית שלי, אני יודעת
שהיא כן היא אותה אחת, אותה נשמה טהורה שנגלתה אלי באותו
הלילה, חזרה אלי נשמתה הטהורה ששחררה אותי מייסורים ומרגשי
אשמה. בזכותה ביליתי את שבע השנים האלו באושר, נסעתי וביליתי
בעולם, למדתי הרבה דברים חדשים וחשובים והכנתי את עצמי לאמהות,
ואני יודעת שרק בזכותה אני יהיה האימא הטובה ביותר שאני יכולה
להיות.


             סוף