"ומה לאדוני?" שאלה המוכרת בנימוס. הוא השיב: "קצת מהכל ומהר
בבקשה". קצת מהכל ומהר בבקשה? הוא ניסה לרדוף אחרי מחוגי הזמן.
ועל המיטה, בנשימות קצובות, הוא נח. הוא התחיל את היום - שחרית
ותפילין, שכן, הוא נהיה בן אדם מאמין. נשק לאשתו, בירך את
ילדיו ויצא עם כוס הקפה ביד ככל יום אחר בשבוע אל עבר האוטו.
"יום ראשון בבוקר אה?" סינן לעברו הבחור מהרכב השני בעודם
עומדים בפקק. הוא הנהן בראשו ולגם מכוס הקפה. לאחר הרמזור,
הפקק השתחרר - שיט! הקפה נשפך! הוא נסע מהר כדי לפצות על הזמן
האבוד. הוא הגיע למשרד דקה אחרי - אבל לא איחר. על השולחן כבר
חיכו לו כמה מכתבים, הזמנות לאירועים, כנסים וכמה פתקים. לפני
שהספיק לשים ידו עליהם נכנסה המזכירה שלו והטיחה בו את הלו"ז
היומי. "אבא, אל תשכח לבוא לראות אותי היום שרה בטקס" - "אני
מבטיח". המשרד שלו ממוקם בקומה ה-49 משם, משם רואים הכל ואצלו?
אצלו הוילונות היו מוסטים, ניסה לדבוק בלו"ז הקדחתני. מדי פעם,
היה נגש לשירותים לנגב את הדם מאפו. "יש לי אלרגיה" הוא ענה
לבחור מהרכב השני בעודם עומדים בפקק.
את הפסקת הצהרים כרגיל, ביטל והזמין סיני למשרד: "אנחנו
מתחייבים להגיע תוך עשרים וחמש דקות" אמר נציג ההזמנה. בינתיים
הוא העסיק את עצמו עם משחק הכדורים שישב על שולחנו - מכה לכדור
אחד וכולם זזים מצד לצד, בתנועות קצובות, זזים. זזים? אמר הספק
לעוזרו, "אנחנו סיימנו פה, נתראה בעוד כמה חודשים" הוא הנהן
בראשו ולגם מכוס הקפה. הסיני הגיע. תמיד אותו שליח שאת מילותיו
היה צריך לנחש בגלל המבטא הכבד ורק זרק משפט קבוע: "לא עומדים
בקצב" הוא אמר לאשתו בטל'. "אבל היא חיכתה לך! וכל ההורים היו!
מי שמע על כזה דבר?" היא ניתקה. הוא ידע כי אכזב וביטל את
הפגישה. הפעם, הוא שהה בשירותים זמן רב מהרגיל מנסה להתגבר על
הדם הנוזל מאפו. הוא נהיה חיוור ונדמה כי עוד שניה ודמעות זלגו
מעיניו. הוא לא בכה - "זה בגלל הדלקת" הוא השיב למזכירה, לקח
את מזוודתו וסגר את הדלת. "אתה מבין חביבי? אין קסמים. בלי
טיפול..." "אין לי זמן לשטויות האלו - גם זה יעבור" קטע אותו
בגסות. "ומה לאדוני?" שאלה המוכרת בנימוס. הוא השיב: "קצת מהכל
ומהר בבקשה". הוא ידע שלא יוכל להיכנס הביתה סתם כך אחרי שלא
הופיע בטקס. היא שכבה על הספה בסלון ועיניה היו נפוחות במקצת.
הוא נשק לה ונאנח. "היא חיכתה לך ובכתה עד שנרדמה" אמרה. הוא
החליט לספר לה את שלא ידעה - התיישב על המיטה וסגר את הדלת, ,
"הוא חזר" הודיע בעוד שהדם נוטף מאפו, היא כבר ידעה למרות שהוא
לא אמר לה הכל - היא ידעה. בוקר. "תאט קצת אחי, בסוף כולנו
נגיע..." סינן לעברו הבחור מהרכב השני. הוא נסע מהר כדי לפצות
על הזמן האבוד. הפעם הוא לקח ימינה בניסיון להתחמק מהפקקים -
רחוב חד סטרי. אין דרך חזרה וכבר היה מאוחר מדי. הוא החנה ולא
כהרגלו התחיל ללכת ברגל למשרד שהיה ממוקם כמה רחובות משם. מבלי
להסיט את המבט לצדדים הוא המשיך ללכת צעד אחר צעד והשמש חיממה.
כדור התגלגל לעברו והתנגש ברגלו. הוא התכופף להרים אותו והדם
החל לזרום. עמד מולו הילד -חושש מלהתקרב והמתין במקומו קפוא.
הוא הבין לחששו של הילד וגלגל לעברו את הכדור. הזמן כבר לא היה
חשוב והילד רץ אל עבר הכדור, רץ ובעט בו שוב והכדור המשיך
להתגלגל והילד רודף אחריו שוב ושוב.
הוא לא יכל להמשיך כבר ללכת ונשכב על המדרכה. נשא עיניו אל
השמיים וראה את העננים, הציפורים וקרני השמש החמות ליטפו את
פניו הקרות והחיוורות. הוא כבר לא ניסה לרדוף אחרי מחוגי הזמן.
12:30 אמר הרופא. על המיטה, ללא פעימות קצובות, הוא נח. גם
הסרטן.
הכדור התגלגל... והילד רץ...