התעוררתי מתוך חלום של אושר ואהבה,
קמתי ישר למלחמה של שנאה ותאווה.
בשדה הקרב, שדה מוקשים,
לא מוכנה, ללא הגנה, כולי חשופה לחרבות הכאב שבידייך.
הכל היה נראה כה מושלם, חלומי או קסום,
הייתכן כי אני האשמה?
מרגישה כי קצרתי את הזרעים שנטעתי במו ידיי,
אהבה שטיפחתי באמון ודאגה נתקפה שקרייך ונהרגה,
מה שנותר זה רק לומר: "יהי זכרה של אותה האהבה",
להרים את הראש מהצער עליה ולהמשיך להיאבק במלחמה,
במלחמה הזו, שבה רק שנינו, לבד, רק אני ואתה,
אני?  עומדת תמימה כולי חנוקת דמעות, רועדת מהפחד שגבר עליי.
ואתה? עטוף גלימה הרקומה שקרים שקרים, בתפרים חזקים ובטוחים,
פן יפרמו.
הגלימה שגרמה לי להסתכל בעינייך ולהאמין, לאהוב, לבטוח, לתת את
מה שבי ולרצות שזה לא יגמר, שזה יהיה נצחי.
עומדת כשעיניי עצומות ואתה יורה לעברי חצים ללא הרף.
מיוזעת אני אך ממשיכה להיאבק במלחמה בכוחותיי האחרונים,
ואתה ללא חרפה בונה סביב לבי חומה נגד האהבה, שאיש לא יתקרב,
שאיש לא יגע, כי איני מסוגלת, רוצה להיות לבד, לא רוצה לאהוב
עוד, מפחדת, לא מפסיקה לרעוד ולחייך כבר לא יודעת, לא יכולה.
מרגישה ככלום, כאוויר, חסרת תכלית, כעפר ואפר.
אינני מפסיקה לסבול בעת אני נלחמת, שורטת, מרביצה, בועטת,
נאבקת ולא אכפת לי כבר מהסבל השגרתי הזה, כי כלום לא נשאר
ממני, רק התקווה עוד מתפוררת בתוכי,
ואותך זה לא מכשיל או מחליש, ההפך- רק מחזק, זה הכוח שלך, הסבל
שלי זה מטען כוחותייך.
ייסורים ובושה שצפים על דמעותיי ולך זה לא מפריע,
אך הבושה לעולם לא תטבע, היא תצוף לעד במלח דמעותיי.
הסבל שלי זה הניצחון שלך,
אמנם, הפעם אתה המנצח, מורידה בפנייך את הכובע,
ברגע מפתיע, לא צפוי הכאבת, פגעת, הכשלת, הרגת רגשותיי, הפלת
אותי לאדמת העפר המחוספסת מרוב מועקה,
נפלתי עם סיכויים אפסיים לקום בחזרה.
אך אני עוד אקום,
אקום ואתרפא מפצעיי הפנימיים שהחליפו את הרגשות הנכחדים.
עוד אקום ואחריב את החומה שסביב לבי,
אקום ואדע אהבה.
אני עוד אקום ואלחם על הניצחון שלי -
אקום ואלחם נגדך.