אופוריה לא אוהבת את שמה. אבל אנחנו לא  בחרנו להיות ככה.
"אנחנו מי שאנחנו", היא אומרת, ומהר מסיטה את מבטה כדי שאף אחד
מהם לא יבחין בדמעות המתגלגלות מעייניה.
אופוריה לא אוהבת להיות כאן. היא אומרת שקר פה מידי. גם שחם,
לה קר.
ואל תחשבו שטוב לה ככה, להתאים את האישיות לשם, פשוט ככה היא,
והיא לא מוכנה להיות מישהי אחרת.
למרות שאפשר לספר שלא פעם ולא פעמיים היא התנסתה בכך.
אבל מהר מאוד אופוריה הבינה שאין טעם להעמדות פנים, ואופוריה
חזרה להיות מי שהיא באמת.
אופוריה עצובה. אבל נמאס לה לבכות.
אז אופוריה כבר לא בוכה, אופוריה גם לא מדברת, היא פשוט יושבת
בשקט ומקשיבה. ואנשים שואלים אותה למה היא לא מדבררת והיא,
מחייכת חיוך מר מתוק, ושותקת.

אופוריה אופטימית, אז היא נותנת צ'אנס, אולי הפעם היא תצליח
לחייך ולהיות כמו כולם.

אופוריה אופטימית, אבל לא לכל האופטימים יש סוף טוב.
אופוריה מחליטה שנמאס לה מכל הדיבורים שלה, ושל אחרים, מכל
השקרים שלה, ושל אחרים, מכל הצביעות שלה, ושל אחרים,ומכל
האנשים שצוחקים עליה, ועל אחרים.
אופוריה רואה רק אפור בעיניים  האפורות שלה. כמו שבמשקי שמש עם
משקף אדום רואים אדום, ככה היא, רואה אפור.
ואולי זאת אשמתנו שלא שמנו לב מהתחלה שאופוריה רואה רק אפור
והיינו צריכים לטפל בה, ואולי אנחנו דחקנו בה מעבר לגבולות
האפורים שלה ורק גרמנו לה לראות יותר אפור, אולי אנחנו היינו
הבעיה, אבל אופוריה רואה רק אפור, ועכשיו היא רואה אותו
מלמעלה.