השעה הייתה שעת לילה מאוחרת - בסביבות 2:00 לפנות בוקר.
באותו לילה הייתי ער כי הייתי צריך לתפוס כוננות זרע. הכוננות
הזאת כל פעם מטרידה אותי מחדש - לדעת שלמשך 8 שעות אתה אחראי
על גיוס גדוד עצום של מיליוני אנשים.
אומרים שאני בכיין כי אני כל הזמן מתלונן על התנאים פה. יכול
להיות שאני באמת קצת בכיין אבל זה פשוט מתסכל אותי שינויי מזג
האוויר פה, במיוחד בלילות כשלמעשה רוב ההקפצות מתבצעות בשעות
הלילה... ואני- תמיד דופקים אותי לשמור בלילות; או שקר פה כל
כך כשלפעמים אני מרגיש כמו קוביה, או שחם פה חום של מינימום
100 מעלות, פשוט בלתי נסבל.
לפעמים אני חושב שאולי זה גדול עליי - להיות לוחם, אבל אני
נוהג לנחם את עצמי בעובדה שכשאשתחרר יהיה לי מענק חיים גבוה
שמעלה לי את הסיכוי להגיע ולפרוץ את הקוד הסודי של "ט" שם
בדוי, אשר אני נאלץ להימנע מלומר את שמה עקב בטחון שדה. מה
שתמיד מבאס אותי שזה הסתברות של אחד למיליונים, זה פשוט לא
נקלט כמה בר מזל צריך להיות בכדי להיות האחד הזה.
אבל אם וזה יקרה לי, אני בטח אהיה האדם המאושר ביותר ביקום
האשכים.

אני זוכר שבאותו לילה דיווחו בחדשות ערוץ זרע כי אין צפי
להקפצה אז הרשיתי לעצמי להתעפץ זמן מה בכדי להעביר את
השמירה... כשלפתע - ללא שום התראה מוקדמת, עלה מולי גרינברג
בקשר מדווח כי יש לנו 4 דקות להקפיץ את כולם ולהיות מוכנים עם
קסדות בכניסה לש.ג. הייתי כל כך עפוץ עד כי כמעט שכחתי לקחת
קסדה, שזאת בהחלט אחת מעבירות הבטיחות החמורות מכולן.
לאחר 4 דקות ו-13 שניות אחרוני האחרונים הגיעו. איחור של 13
שניות נחשב איחור קל בהתחשב בעובדה כי לא היה צפי להקפצה.
לאחר שקיבלנו תדריך שחייה מרס"ר שמואל זרעוני, המתנו בלהט
לקראת יריית הזינוק.

ירייה. כמו מטורפים התחלנו לשחות בים הלבן והסוער. הייתי מרוכז
ביותר במטרה, הרגשתי טוב עם עצמי. לאחר זמן קצר התחילו לנפות
חלק מהאנשים;
בניפוי הראשוני פורשים כמעט רובם, לאחר מכן מפרישים את
הסוציומטים- אלה שמתגלים כחלאות ולא אמינים. וכך נמשך הניפוי -
האחד מתלונן על כאבי ראש והאחר על כאב רגליים.
לקראת סוף השחייה נשארנו 93 אנשים. זאת הפעם הראשונה שלי
שהצלחתי להגיע ולהיווכח בין המאה הראשונים. מתח כבד היה שרוי
בין המתחרים. הייתי לחוץ אך עדיין דבוק במטרה. מימיני ראיתי
פתאום את גרינברג, "מה קורה שפירא?..." הוא צעק מלווה בנשימה
כבדה, "לא יכול להיות יותר טוב מעכשיו..." עניתי בגאווה.
"שפירא..." הוא המשיך- "מ-1 עד 10, כמה אתה רוצה להגיע
ראשון?", הופתעתי מהשאלה- "10 !" עניתי. גרינברג היא טיפוס
מוזר אבל תמיד אהבתי אותו- הוא היה החבר הכי טוב שלי. "10?!"
הוא שאל בתהייה. "כן!" עניתי בבטחה.

מסתבר שאני היחידי שענה 10 מכל מיליוני המתחרים. ומאותה עובדה
אני היחידי שהצליח לפענח את הקוד הסודי של "ט".
                       הכל בראש, עניין של רצון בלבד.