הסיפור שאני אספר לכם עכשיו, מבוסס על מקור ראשון. ז"א שהוא
סופר לילה אחד ע"י נושא הסיפור עצמו, שהגיעה לחדרי, התיישבה בו
ליד מיטתי וסיפרה לי אותו בקול חנוק ובוכה, בהיסטריה. איילת,
הילדה בלתי נראית, השיגה את תשומת לבי בדרך לא דרך, ויללה לי
בנשימה ונשיפה אחת את מה שקרה. הקשבתי, כתבתי, והיא שוב הלכה
ונעלמה.

כשאיילת הייתה בת 9, היא הייתה ילדה נורא ביישנית. היא למדה אז
בכיתה ג' בבי"ס עממי גורדון בכפ"ס, ועמדה בצד כשחבורות של
ילדים צחקו בקול, זרקו אחד השני טושים, ודיברו על סדרות אקשן
חדשות בערוץ 2.
ילדה בהירה כמו שלגייה, עם צמה חומה ארוכה, ועניים אפורות
סקרניות ומבט שנעוץ תמידית ברצפה. איילת הבינה יותר מדי באגדות
ילדים ובזכר של אבא שלה, ובארצות אקזוטיות שחלמה להיות בהן
ומעולם לא ראתה. יכולתם למצוא אותה בוהה באטלס ומפנטזת שהיא
בבנגלדש, או סלובקיה, או פרו.

היא דיברה בשקט ומעט בכיתה, והמילים שלה התנגשו בחומה של אוויר
וחזרו אליה. בערב היא שכבה על יצועה ודמיינה כמו תמיד, את הרגע
בו יקשיבו לה, כשהמילים יטפסו מעל החומה ויגיעו אל האזניים
שלהם. הלילה ירד, וכשהיא זיהתה דמות בהירה על רקע כהה, היא
נעמדה בפחד. זה היה גרזון, הגמד המרושע מהספר בצהריים. הספר על
המיתולוגיה הנורדית. נמוך ושחום ומעוטר זקן צרפתי, הוא חייך
חיוך יודע. "אני יכול לפתור לך את הבעיה. אני אשבור את חומת
האוויר, והם יענו לך". איילת היתה בשוק מוחלט ולא ממש הצליחה
להגיב. "ת...גיד" מסכן ומבולבל , זה מה שיצא לה כשניסתה לדבר.
"כן, אני אגיד. את צריכה רק מילה אחת, להתגבר. מחר את תתגברי
ותפתרי את הבעיה. הם ידברו. את תצעקי. הם יצחקו. את תגעי
בצחוק. הן ידברו על נשיקות, את תדברי על קונדומים משומשים.
ביטחון עצמי, זה מה שאת צריכה גברת." "ואחר כך זה ישתנה?" "זה
ישתנה, איילת. את תהיי אדם אחר". הבן זונה ידע לדבר. איילת
הרגישה הרגשת הקלה אינסופית, כשהסלע הורד ממנה לרגע. לפתע
נשמתה עזבה את החבל ההדוק שלה, וריחפה שני מטר מעל הקרקע . היא
נרדמה אופטימית.

למחרת בבית ספר, היא חשבה על מה שהגמד אמר. הם דיברו. היא
ניסתה לצעוק, יצאה לה לחישה. הם צחקו. היא ניסתה לגאות בצחוק.
יצא צחקוק ביישני. היא העבירה את שארית היום כמו תמיד, מאחורי
החומה. כשחזרה, העבירה את שארית היום במתח. היא ידעה שלא תעלה
על החומה אף פעם. בשתיים עשרה, הוא הופיע. גרזון ריחף מעל
מיטתה בלא חיוך הג'וקר הרגיל שלו. "פישלת". הלגלוג ניכר בקולו
והאכזבה על פניו. "פישלת, ועכשיו אני נאלץ להעניש אותך". האימה
השתלטה על גופה, כמו מסך של נפט שמכסה אותה לאט. "אין יותר
חומה לטפס עליה. עכשיו את תהיי הילדה הבלתי נראית. מי שמקבל
הזדמנות ומפשל אותה, מי שלא מתגבר על עצמו, נדפק. ערב טוב
איילת". מהבוקר הייתה איילת בלתי נראית. באורח פלא כל הגורמים
הבירוקרטיים בכ"ז התייחסו אליה. היא המשיכה לפקוד את בית ספר
ולקבל מכתבים על אסיפות הורים. היא המשיכה לגור בבית ואמא שלה
מדי פעם אמרה לה לקחת מעיל לפני שהיא יוצאת, אבל מלבד זה היא
היא הייתה בלתי נראית. אוויר. כלום.

היא גדלה ויפתה, עברה בכל התחנות, גיל 14, 12, ו-16, חזה התפתח
ופניה בגרו, היא טרחה בכל בוקר לבחור בגדים, ובגיל 17 אפילו
קיבלה צו ראשון. היא המשיכה לבוא לבית ספר לפעמים ושם לא
הסתירה לאף אחד את הנוף. בוקר אחד היא התאהבה. זה קרה , כשעברה
כל יום דרך איזו קונדיטוריה. הוא היה בחור גבוה ורזה עם עיניים
חומות וזקן תיש, עם שיער קצת פרוע ומבט מבולבל. היא התאהבה בו
כשעמד מאחורי הדלפק וסיפר בדיחות ללקוחות רוסים זקנים. הוא
נראה בן 20 בקירוב, ואת שמו קלטה מלקוח אחד. גיל.

את תשומת לבו של גיל לא יכלה להשיג. המילים כבר לא טיפסו על
חומה גבוהה, הן עפו בלי הפרעה לכיוון הרצוי. אבל הן היו בלתי
נראות, כמוה, וכשפגעו ביעדן, הן נותרו שם כמו דגדוגים בלתי
מתחייבים של זבוב, פוגעות בו בשביל לעורר איזה דגדוג רגעי שמיד
עבר. הוא בהה דרכה לפעמים. היא מצדה הגיעה לקונדיטוריה כל יום
וחישבה כיצד ידע בסוף. בסוף היא צעקה. היא צעקה רצוף במשך שעה,
והדגדוגים המרגיזים לכדו סוף סוף את תשומת לבו של גיל, שהסתובב
לאופה וסינן "מה יהיה עם הלחות הזאת? זה מטריף לי את השכל" ,
"ככה זה אוגוסט". "אני יוצא רגע החוצה, לנוח, תעמוד דקה אתה
בדלפק. טוב ניקו?" גיל יצא לרגע לרחוב, וגרזון נעמד שם, ולחש
לאיילת "את עוברת את הקו. עוברת על החוקים".

איילת צרחה וגעתה מצחוק ודיברה על קונדומים משומשים, וגיל
פתאום הסתכל עליה, ושם לב לקיומה. נערה יפיפייה עם עיניים
אפורות סקרניות ושיער חום גולש ועור שלגיה עמדה מולו ובהתה.
"כן, אפשר לעזור? רוצה לחם, עוגיה דנית, משהו?". היא ידעה שלא
תהיה לה עוד הזדמנות. היא התנפלה על גיל ונישקה אותו נשיקה
צרפתית שצמררה אותה בכל גופה, והעבירה בו זרם של מאות ואטים.
זה נמשך כדקה וחצי בקירוב. "מעט מדי, מאוחר מדי" צחקק הגמד.
"פישלת זה פישלת". גיל התעלף על הרצפה, מהתרגשות אולי. איילת
הייתה בלתי נראית שוב. זיכרון הנשיקה של גיל נחבט במדרכה ונשאר
רק זיכרון פיזי נעים. איילת חזרה לצללים בהבנה. מאז היא
ממשיכה. בכל מקום שבו היא מריחה את החיים ורוצה לנשום אותם קצת
היא צועקת וצוחקת ומדברת גסויות, אבל זה כבר לא יעבוד. גרזון
ממשיך להסתובב בינינו. מי שמפשל, הוא אומר, פספס. אני? אני
מקשיב לכולם. גם לך.