מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי לבד. לבד רכבתי, לבד
ישנתי, לבד חייתי. שלא תבינו אותי לא נכון, לא הייתה לי בעיה
להכיר אנשים אחרים כשזה נגע לעסקים. יש לי מאות אנשי קשר
באסטלון ובגילדה. היו גם נשים... מעט אבל מספיק. אבל מעולם לא
באמת מצאתי מישהו שהבין אותי, שהיה ניתן לבטוח בו כדי לספר לו
את סיפור חיי סוחט-הדמעות כביכול. איימי הייתה הראשונה, ועל כך
נתונה לה תודתי לנצח. התכוונתי לחזור אליה. באמת שהתכוונתי.
אבל מצב החירום הזה התברר להיות מהסוג הגרוע יותר של מצבי
חירום.

אם נתיניה היו רואים אותה כך היו חושבים שהפכה לפסל אבן.
המלכה-הנביאה ישבה בלא ניע, על כס מלכותה. האיש שקרב לשם ידע
שהיא לא מתה, כי גבה היה זקוף ועיניה ממוקדות. הייתה בכך
הדרת-כבוד מסוימת, מלכה דוממת הצופה אל הצללים ממושבה המורם,
אפילו בחמש בבוקר, כשאור הדמדומים לא החמיא לקמטיה כלל. הייתה
יכולה להיות בכך הדרת-כבוד, אילולא עיניה השחורות היו למעשה
אדומות מבכי ולחלוחית; היא נעלה את מבטה בכיוון האוויר הדומם
שלפניה, כדי שלא לבכות. האיש שחיכה בצללים לא הטיל ספק שמשהו
רציני אכן קרה, אם כי לא יכל להסיק מה - וזה שיגע לו את השכל.
הוא קיווה במוחו שזה לא משהו רציני בדרך; הוא כמעט הרג את עצמו
כדי להגיע בדרכי-קסם ממעיינות טיוגה לאסטלון סיטי בארבע שעות
בלבד, והיה מוכן לחזור באותה דרך, רק בשביל אותה בחורה. הוא
אמר לעצמו שהוא פרנואיד, שהיא תחכה לו כמו שאמר לה, אבל עד כמה
אפשר לסמוך על זונה, גם אם צעירה ותמימה כפי שנראתה? הוא
סופסוף מצא משהו טוב, וכנגד כל הסיכויים, קרה מקרה מספיק גרוע
כדי לשלוף אותו חזרה. המלכה עדיין לא הבחינה בו; הוא היה מוסתר
היטב בצללי העמודים של חדר הכס. הוא עדיין יכל לחזור לזרועותיה
החמימות של אהובתו, גם אם זה היה הורג אותו, ובשם קית'אן, הוא
התפתה לכך. אבל הוא הגיע עד לכאן, כי הוא היה מחויב. הוא היה
הממזר המלכותי; לא חלה עליו חובה מטעם המלכות או המשפחה כמו
אחיו. הוא בא והלך לרצונו. אך הוא היה מחויב בשם אהבת אמו.
כך שג'יי מקאליסטר לקח נשימה עמוקה, ויצא מן הצללים. "שלום
לך." אמר.
"ג'ייסון!" סיננה בלחש. "מה אמרתי לך?! אל תתגנב אליי ככה."
"סליחה, הוד מלכותך." אמר ביובש.
"תפסיק עם השטויות." הפטירה וירדה מן הבימה עליה ניצב הכס.
"אני לא במצב לזה."
"תירגעי, אמא." אמר ג'יי. "מה קרה?"
"אח שלך." קולה רעד, ולא בפעם הראשונה הלילה. "הם חטפו אותו."

ג'יי לא טרח להיות מופתע. הוא פשוט היה יותר מדי עייף בשביל
זה.

מנהרות הקברים של אסטלון היו שקטות וקודרות מתמיד. ג'יי ציפה
לקרירות הרגילה ששררה שם, אבל במקום זאת הרגיש חמימות קלושה,
כאילו ישב ליד מדורה דועכת. לא נראה כאילו דלקה שם אש; הקוסם
ואמו הדליקו את המקום באמצעים קסומים, ואלה לא הפיצו חום, הוא
ידע. הוא נטה להתעלם מכך. אולי זה היה כך בגלל העייפות.
ג'יי נדהם לראות את השומר הטבוח. "לא ראיתי מעולם פצע כמו שהוא
ספג. את אומרת שהוא מת בערך בחצות?"
"אני חושבת... יש לי משרת שבודק מה שלום קורט פעם בשעה כשהוא
פה. הוא זה שגילה אותם ככה."
"תביאי אותו לפה." אמר ג'יי. "יש פה משהו משונה. הגופה של גאנט
לא נראית כל כך טרייה."
"כך גם אני חשבתי; אבל אין עקבות מאנה. זה פוסל שימוש בקסם
שחור, אבל לא כל רשע על-טבעי בהכרח קשור לקסם."
"למה את מתכוונת?" שאל ג'יי.
"במיתולוגיה ישנם יצורי-אופל שלא נוצרו כתוצאה מפסולת מאנה כמו
שנהוג לחשוב. מקורם ברשע יותר עתיק, אך אין רמזים אליו." אמר
ג'יי. "העדויות היחידות נבעו מכמה מהחוויות הפחות-נעימות של
אבא וקורט, בזמנם."
"אתה מתכוון לדיבוק?"
"אני לא יודע למה אני מתכוון." נאנח ג'יי. "אני יודע שמשהו
מעבר לרוע שאנו מכירים רדף אותם. את אמורה לדעת יותר ממני...
היית שם."
"אבל הם הביסו אותו בלילה שאביך מת."
"יש לי תחושה שזה לא היה סופי." אמר ג'יי.
"יש לך השערות יותר מבוססות?"
"ניגש לזה אחר כך. מה עם הקיר המפוצץ? שוב, אין עקבות מאנה.
אולי אבק-שריפה?"
"מה זה אבק-שריפה?"
"כלי נשק. זה לא כל כך נפוץ, ומאוד מלוכלך. אבל אנשים שאין להם
כוח-קסם הם בנחיתות לעומת כוחות על-טבעיים שונים, כך שהייתה
למישהו סיבה טובה להשתמש בזה. אם כי אני לא מבין מה הקטע
בלפוצץ את הקיר הזה. לא היה חדר חבוי מעבר לו, ולא היה שום דבר
בעל-ערך בתוך הקיר."
"מה עם החדר השני?" שאלה ריאנה חרישית.
"אני לא רואה הרבה סימני מאבק." ג'יי בחן את חדר הקבר של
מייגלין. "הם באו אל שניהם בהפתעה, גם לקורט וגם לגאנט. גם את
קורט הם הפתיעו, ואת קורט קשה להפתיע. הוא לא אדם צעיר, אבל
אני מכיר את האינסטינקטים שלו. הוא מהיר ממה שהוא נראה."
"קשה לדעת, בימים אלה." אמרה ריאנה.
"מה זאת אומרת?"
"היה לנו ריב." אמרה ריאנה. "הוא... נכנס לדיכאון."
ג'יי הנהן בקדרות. המלך ודאי בילה את כל הלילות האחרונים כאן
במרתפים. ג'יי כבר ראה אותו בילדותו פה. מתפלל, בוכה, זועק או
חותך חריצים בזרועותיו; חריץ אחד על כל חבר מת.
הוא צבר מספר לא-מבוטל של חריצים.
"אני חושב שרק קורט יכול להגיד לנו בוודאות מה קרה במקום הזה.
זה מוזר מאוד שהוא מחוסר הכרה כבר חמש שעות. הייתי מצפה שאיש
כמוהו יתעורר כבר." אמר ג'יי. "מי שזה לא יהיה, אני חושב שיש
לו כמה טריקים מסריחים בשרוול."
"מה עוד?" שאלה ריאנה.
"מן הסתם גאנט לא פוצץ את הקיר ופצע את עצמו בבטן, והמכה שקורט
קיבל מעידה שהוא לא יכל לעשות את זה לעצמו בשום דרך, אבל..."
"אבל מה?"
"האיש או האנשים שעשו את זה כיסו על עצמם בצורה מדהימה. אני
רואה רק את העקבות של קורט וגאנט באבק של המקום הזה. אם לא
הייתי יודע יותר טוב, הייתי אומר שקורט, או קורט וגאנט איכשהו
אחראים לכל הבלאגן הזה."
"קורט?!"
"אני יודע, הוא לא מספיק מתוחכם בשביל להרים דבר כזה בעצמו.
אבל אמרתם שהיה ביניכם ריב."
"זה לא היה יכול לגלוש לדבר כזה!" הזדעזעה ריאנה. "הוא לא היה
פוגע בבנו שלו!"
"אני מאוד מקווה שלא." אמר ג'יי. הוא בדק בעצמו את חדרו של
אחיו. הכל היה מסודר יפה, לטעמם של המשרתים, חוץ מהמיטה
הסתורה. שוב, לא היו סימני פריצה או מאבק, ולא עקבות מאנה
בשומקום.
"מה אתה מציע?" שאלה ריאנה.
"עדיין כלום." אמר ג'יי. "האפשרות הנוספת היא שכל זה נעשה כדי
להפחיד אותנו - לדחוף אותנו לחוסר-פעולה או לפעולה פזיזה."
"אני לא אשב בחיבוק ידיים!" הצהירה המלכה-הנביאה.
"אני יודע, אמא." חייך ג'יי. "אני מכיר אותך. עכשיו אם תסלחי
לי, הקבר הזה מתחיל להשפיע עליי, במיוחד בשעה הזאת. מערות
קבורה, גם של מלכים, הם לא מקומות הלינה הכי מבוקשים בעיר."
כשעלו במדרגות, גם הוסיף במלמול, "ואני חייב גם לעשן משהו
דחוף."
"אל תחשוב שלא שמעתי את זה." אמרה אמא שלו.

ג'יי ישן במרווחים של שעות בכל פעם. אף שלא נראה כך, הוא השתגע
מדאגה בדיוק כמו אמו. הוא לא היה מג-קרב מאוד מנוסה, רק שנה
במקצוע, וגם בלי השכלה אקדמית. אך השם מקאליסטר, בנוסף לדם
המלכותי - שלא לדבר על כישרון בלתי-רגיל לצרות מכל הסוגים -
גרם לו להיתקל עד מהרה בכל יצור-אופל בשבע הממלכות. הרבה אנשים
בגלימות שחורות למדו לפחד משמו. אבל הפעם הוא ניצב נגד משהו
גדול ממנו. לא היה לו שמץ למי יש כוחות להביא שומר-ארמון למצב
של ריקבון מתקדם בשעות, ולחטוף את יורש-העצר, כל זאת ללא עקבות
טבעיים או על-טבעיים. הוא עישן את עצמו עד מוות, או עד גמר
המלאי. הוא ידע שהיה צריך להתרחץ, להתגלח, אבל הוא החליט לדחות
את זה... כפי שבדרך כלל קורה, בעצם.
לבסוף הוא ירד אל החצר ולקח שאיפה מאוויר הבוקר, כדי לנסות
להתרענן. משלא הצליח, דחף את פרצופו למתבן בקרבת מקום -
ובעקבות זאת קיבל הארה פתאומית. סוסים! כמובן! איך לא חשב על
כך. הוא רץ לעבר האורווה. כפי שחשב, סוס אחד היה חסר. היה זה
הרמך הטוב בממלכה, סוסו הלבן של מאט.
לפתע חש שוב את אותה חמימות קלושה שחש במערות. שום אש שהכיר לא
השאירה כך חותם באוויר אחרי שדעכה. הוא ידע בוודאות שמאט היה
באורווה. כעת כל מה שנשאר לקוסם היה לעקוב אחרי החום.
היו מספר אפשרויות להסביר את שאריות החום, וכולן היו
על-טבעיות, מטבע הדברים. האופציה הראשונה היא החרב האדומה
שאמנם לא הייתה מכושפת, אך היו לה סגולות משלה, שאיש עדיין לא
ירד לעומקן. לכל הידוע, אולי חרב זו היא שדחפה את זה שאחז בה
אחרון, המלך מייגלין מלגנט, לשגעונו שלו. מייגלין פנה אל האופל
ורצח את אביו ומלכו, כידוע, וכמו כן, התאבד כשמשך את הצד
הלא-נכון של חרב השמש של קורט לכל המקומות הלא-נכונים בגופו.
האפשרות השניה הייתה שחתימת החום נבעה ממקור על-טבעי אחר, להלן
יצורי-אופל שוודאי היו מעורבים בפרשה, וזה היה יכול להיות כל
דבר.
הוא החל לאבד את ראשו בספקולציות חסרות-הטעם. אתה חייב להתמקד,
אמר לעצמו; לשגע לעצמך את השכל עם תאוריות קלושות לא יחזיר את
מאט. הוא פשוט רכב בעקבות התחושה החמה. זה היה קל ממה שחשב;
היה זה תחילת הסתיו, וצינה ראשונה קיררה את אסטלון סיטי.
פרצופים זרים היו עסוקים בענייניהם בצדי הרחובות. חנויות,
דוכנים, חלקם לעניים, חלקם לעשירים, חלקם לאף אחד.
אסטלון סיטי הייתה הצומת הגדולה ביותר במזרח שבע הממלכות. איש
לא היה שייך לשם. אנדרוסקים מן החוף בדרום מכרו את שללם:
תכשיטים, תמרוקים, חיות נדירות וחפצי נוי. כולם שנאו
אנדרוסקים, כי אנדרוסקים בדרך כלל שנאו את כולם, ומלבד זאת, הם
שמרו על מחירים קיצוניים.
מעט מאנשי אנדות נכחו, אך אלה שכן היו אטרקציה אקזוטית.
האנדותים שכנו בשממה שממזרח לאסטלון, רחוק מעבר לשבע הממלכות
ולציוויליזציה המוכרת. המרבדים המעוצבים ונחשי הקוברה שלהם
הקסימו את הקהל. הייתה זו תרבות של דתות וכתות רבות, וכך הייתה
שגור הביטוי כי המדבר מלא עצמות של אנשי אנדות: שליש מתו מצמא,
שליש מתו מחום, ושליש מתו ממלחמות דת. בהרפתקה הראשונה של אביו
של ג'יי, סר קורט וסר וילסון מוטטו בטעות מספר מיילים של הרים
וכך פתחו מעבר נוח אל המדבר שמעבר להרי השחר. שנתיים לאחר מכן,
זה כמעט עלה להם בפלישה המונית של אנשי "כת הירח" לממלכתם; אבל
זה כבר סיפור לזמן אחר. כעת היו אלה עתות שלום, אבל אנדותים
היו תמיד חשודים בכל כך הרבה דברים שזה כמעט לא שינה; במיוחד
כשהארנק שלך תמיד הגיע בדרך פלא לידיו של ילד אנדותי תמים בן
אחד-עשרה שידיו פשוט הרחיקו לכת הרבה יותר ממה שהיו צריכות.
סאניתים היו נדירים לא פחות, אבל לא היו כל כך אטרקטיביים.
מעטים מהם טרחו למכור את סחורתם העלובה. גלימותיהם האפורות
כאילו התמזגו באבנים, בעלי השלכת וברוח, איכשהו. היה קשה
להבחין בהם. הם היו עם מסתורי של יערנים שהעדיפו להרחיק את
עצמם מחברתם של בני-אנוש אחרים. ביתם היה מדרום-מערב לאסטלון,
בחורבותיה של ממלכת לוס העתיקה, שנפלה לפני יותר מאלף שנים.
רבים טוענים שקיים קשר בין אותם יערנים לעם העתיק, אך התאוריות
האלו נחשבות פרועות מכדי להיות נכונות.
קייאניים מלוכסני-עיניים מן הצפון מכרו תרופות וסריגים, וכן
קסתות דיו ומגילות. הקייאנים היו עם עתיק ויודע-ספר, ששורשיו
נעוצים בקיסרות הצפונית ששורשיה בקיסרויות כל כך עתיקות שאיש
אינו זוכר את שמם, שריד מן העבר העתיק. גאוותם העיקרית של
הקייאנים היא בשבט הקינדו-אנדרקון היושב בקרבם, בחבל-הארץ
קינדיה.
האנדרקון היו עם עתיק מכל העמים היושבים כעת בשבע הממלכות, זכר
לתהילה וגאווה שעדיין עומדות בעינם. האגדה אומרת שפעם היו הם
הדרקונאים, שליטיהם ומאלפיהם של דרקונים, אך הדרקונים ומאלפיהם
פנו שניהם לרשע. בלית-ברירה, הפכו קבוצה של דרקונאים לציידי
דרקונים, וכך נולדה אגדה באורך 2700 שנה לפחות. סימן ההיכר של
אנדרקון הוא קעקוע דרקון שחור הטבוע בחזהו, בנוסף לכמה קעקועי
דרקון במקומות שונים בגוף כסגולות לדברים שונים. לדוגמה, קעקוע
דרקון על יד ימין מעיד על חוסן גופני, וקעקוע על הקרסול מעיד
על קלות-רגליים. האנדרקון היו אבירים נצחיים, ובמיוחד הקינדו.
בזמנים טובים יותר, המלך קורט בעצמו היה תלמידו של קונדה
אגרוף-הברק, איש מן הקינדו שמת בגבורה בעת קטילתו של דרקון
בגודל בינוני פלוס.
אלסיאנים מעטים נראו ברחובות אסטלון סיטי, וכולם היו
סוחרי-פרוות. שוכני אלסטור גרו בשכנות לקייאן, ואף צפונה מהם.
אלסיאני ממוצע היה בדרך-כלל יותר מדי קבור בפרוות מכדי שאפשר
יהיה לזהות את פניו; אבל האלסיאנים היו דודניהם של האסטלים,
ומשום כך היו בהירי עור ושיער. השוני ביניהם היה שאסטלים היו
ממישור פורה ושטוף-שמש, ואלסיאנים חיו בהרים של קור נצחי. רק
החזקים מביניהם שרדו את החורפים הקשים, ולכן לא היו כל כך הרבה
אלסיאנים בעולם. היו מעטים מהם שסגדו ליוניס כפי שאנשי אסטלון,
אך רובם סגדו לאלילים זרים של שלג ורוח. בקרבם שכן שבט נוסף של
אנדרקון, ההלדור, שהיה קטן יותר והרבה פחות עטור-תהילה. מחשבתו
של ג'יי נדדה לעבר אנדרקון שהכיר משם; איש מנודה וגולה מארצו.
אם הוא אי-שם, ודאי יוכל לעזור לו. צייד הדרקונים לשעבר היה
אויבו המושבע של אותה אפלה בדיוק.
פורגונים רבים, ביניהם קוסמים, מכרו כל מה שזז. פורגון הייתה
צומת מרכזי לא פחות בשבע הממלכות, גם בגלל מיקומה הנוח בטבור
האזור, וגם כי הייתה בית לגילדת הקוסמים המפורסמת, שהייתה גם
ביתו של ג'יי בשנים האחרונות. פורגון הייתה תחת כיבוש של
אסטלון במשך כמעט מאה שנים, בתקופת שושלת מייגלאן, וקיבלה את
עצמאותה רק לאחר מלחמת האזרחים באסטלון. אם באסטלון רק הבירה
ומספר ערים נוספות היו קוסמופוליטיות, שם כל המדינה הטיפה
לסולידריות ולטיפוח השונה.
לכן זה היה הבית המושלם לקוסמים, שהיו רוב הזמן הפריקים
המושלמים. טירת הגילדה שכנה במרחק-מה מן הבירה, ושם - כל חלום
שאי-פעם חלמת, כל מה שיכולת להעלות בדמיונך, היה קיים: מגדלים
ואולמות מלכים, מעבדות מחקר ומדרשות, מרתפים סודיים וחדרים
נסתרים. בבניינים אלה נעשו ניסויים בשם הקידמה, שעוד יתחרטו
עליהם בגדול. זה היה המפלט לקוסם בצרה, ומטה ללוחמה בקוסמי
המחתרת, העוסקים בכשפים אפלים. ג'יי היה סוכן השטח של המטה,
מכשף מומחה בכל עניין על-טבעי שמריח קצת לא-טוב; הוא קיבל את
המטלה הזו על עצמו, אך לא בלב שלם. הייתה מטלה שהוטלה עליו
מיום היוולדו, וזה היה רק כלי כדי לסיים אותה.

התחושה משכה אותו לחורשה מספר קילומטרים ממערב לעיר והפכה חזקה
מאוד שם. היער כולו נראה קצת אפל מן הרגיל, מוצל יותר כביכול;
אך אולי היה זה דמיונו שתעתע בו, או חוסר שעות השינה. גם קרחות
היער היו מוצלות בשעה זו של הבוקר . הוא סקר קרחת-יער מלאה
בעלי שלכת כשלפתע דרך על משהו בין העלים.
מיד פשטה צינה בכל גופו. הוא אוטומטית הסיג את רגלו וזז אחורה,
אך זה היה מאוחר מדי. הדבר עליו דרך היה אבן שחורה בתוכה אור
ירוק, עמום באור הבוקר. עשן שחור החל יוצא ממנה והתפצל לשלוש
זרועות-צל. בדממת קבר הן החלו להקיף את ג'יי, שהתקשה לכוון את
מטהו לעבר כולן בו-זמנית. הזרועות נפרדו זו מזו וכל אחת מהן
לבשה דמות דמוית אדם, אם כי עדיין עשויה מערפל שחור ורוחש.
עיניים אדומות נדלקו בראשה של כל אחת מהן ובחנו אותו. הם נעו
סביבו. הקור התפשט בגופו כמו ענן שחור בעל רצון משלו. הוא היה
אסיר כעת לרצונותיהם, בן-ערובה מתוקף האילוץ. "מה אתם
רוצים?!" צעק.
"מוות." ענו סוהריו בלחישה סדוקה.
הוא ניסה לפרוץ החוצה, אך אנשי הצל אחזו בו והפילו אותו לאדמה.
הם היו מוצקים כפי שכל בנאדם הוא מוצק - וקשים הרבה יותר. הוא
מצא את עצמו חוטף בעיטות ואגרופים מכל הכיוונים, והוא איבד את
האחיזה במטהו. הוא הצליח ללחוש רק "קאי-האן!" מתוך אינסטינקט
שלא ידע מהו, ולפתע הופיע אור מסנוור מצדו הימני.
כל אנשי הצל שאחזו בו נעלמו מיד באורח פלא. הם רגישים במיוחד
לאור, כך ידע - אבל הוא לא ידע מהיכן ידע זאת. היה זה כאילו
הידע היה טמון בראשו מימים ימימה. הוא לקח את מטהו שהיה זרוק
לצידו - מן הסתם היה זה מקור האור, כי הוא עדיין זהר - וקם
מיד. הוא חש בסביבתו קסם, אך הוא זז במהירות ממנו והלאה. זה
היה יכול להיות רק דבר אחד. לג'יי נטמן מארב ע"י מכשף אפל.
ג'יי שרק במהירות לסוסו וקפץ עליו בתנועה חלקה כשזה עבר. הוא
דהר בפראות בעקבות הקריאה, ומחשבתו רצה בלהיטות דומה. אם יוכל
לתפוס אותו עכשיו, להוציא ממנו תשובות, להציל את מאט ולחזור
כהרף-עין לחופשה כפרית מלבבת.
הוא תפס את המכשף - שהיה, כמו כולם, דמות בגלימה שחורה
וקלישאתית ביותר - כשזה מעד אחרי שאותה גלימה נתפסה בשיחים
קוצניים ליד. זה אחד החסרונות הבולטים שבללבוש גלימה. הבעיה
הייתה שאסטלון הייתה רחוקה כמאתיים שנים של התפתחות מלהמציא
ז'קט סביר.
הוא הטיח את האיש בעץ קרוב וזינק מעל סוסו. ג'יי בעט במכשף
בחימה כמה פעמים בעת שזה ניסה לקום. לבסוף הוא תפס אותו
בצווארו בעוצמה והצמיד אותו לגזע עץ. בידו השניה אחז בפרקים
מלבינים במטה הפיניקס שלו, מכוון אותו לכדי ירייה קטלנית מול
עיניו של האיש. "איפה הנסיך?!" צרח.
"אתה לעולם לא תמצא אותו, ילד." התריס המכשף, יורק דם מפיו.
"אדוני ידאג לכך."
"בעבור מי אתה עובד?!" חקר ג'יי. "איקרוס?"
"איקרוס הוא לא יותר מעבד לאדוני, וכך גם אני." הצהיר המכשף.
"ובקרוב, ישרתו אותו גם אתה וכל עכברושי הגילדה!"
מזה בדיוק ג'יי חשש. זה היה עוד איש-כת מלהג. "תקשיב לי ותקשיב
טוב." הודיע הקוסם. "עכשיו כשנכשלת במשימתך, אדונך לא יהסס
לנטוש אותך להירקב בכל צינוק של הגילדה או להשאיר אותך לי. אני
נותן לך ברירה. תגיד לי מה שאני רוצה לדעת ואולי אשאיר אותך
בחיים." ג'יי שלף חבל והחל לקשור את ידי המכשף מאחורי הגזע.
"אדוני יכול להקים את המתים." טען המכשף. "וזה יהיה לי
לכבוד."
"רק אם יישאר ממך משהו להקים, ידידי, ואחרי שאני אסיים איתך -
ובכן, אתה לא רוצה להסתבך בפרטים הקטנים." ג'יי סיים לקשור,
עבר אל מול פני המכשף ושלף מקטרת. "עכשיו, אתה מתכוון לדבר?"
ג'יי לפתע הבחין באור ירוק פועם תחת גלימתו של המכשף. זו הייתה
האבן האחרונה שנשארה לו, ועליה הוא בנה את מתקפת הייאוש
הלא-קונבנציונלית שלו. "קאי-האן", לחשש ג'יי, שלף את האבן
מבין הגלימות של השבוי שלו וכלא את האבן בתוך בועה של אור. מיד
היא נסדקה ונשברה לאלפי חתיכות. ג'יי חש בצמרמורת רגעית,
ולאחריה בחתימת מאנה דומה מאוד לזו של האבן, נעה מן האבן והלאה
לכיוון צפון-מערב-מערב. אותם אנשי-צל מוזרים בהם נתקל רצו לעבר
המחסה שלהם, הוא הסיק. סופסוף! קצה-חוט! אולי עכשיו יוכל ג'יי
לחסל את הבעיה, להציל את אחיו, ולחזור הביתה מהר. כדאי שיתקשר
לאמו ויגיד לה.
"טריק נחמד, ילד, אבל זה לא ימנע ממך מלנצח אותו." סינן השבוי.

"אתה לא מכיר אותי מספיק בשביל לדעת, אני חושש."
"למה מי אתה?" שאל השבוי.
"אני יכול לומר לך, אבל אז אצטרך להרוג אותך." ג'יי הדליק את
המקטרת.
"באמת?" לעג יריבו חסר-הפחד.
"שמי הוא ג'יי." אמר והרג אותו.