אנחנו בחדר האמבטיה. בחוץ חשוך, והמנורה בחדר עצמו לא מספקת
מספיק אור. לעתים נדמה כאילו נפסק זרם החשמל לשנייה, והאור
כבה, אבל בכל עת ניתן להתבונן ולראות הכול. האריחים על הקירות
בצבע צהוב של אור מלאכותי, המראה יחסית נקייה, אבל הדמויות
שלנו משתקפות בצורה לא טבעית. אין מספיק אור. הצבע הלבן חסר.

בחוץ הגשם מתחזק. הטיפות נופלות ושוטפות בזעמן את הרחוב
והבניין הגבוה שאנחנו נמצאים בו. רעמים משמיעים את קולם בחוץ,
אבל רעשם נבלע ברעש הגשם. לא ניתן לשמוע את ייחודו של כל רעם,
שטף המים חזק מדי. ובפנים, צהוב. הכול נקי, אבל משהו נראה לא
בסדר. הבניין ממשיך לזוז ולרעוד. מתנועע מצד לצד בצורה לא
אופיינית. אנחנו מצליחים לייצב את עמידתנו, אבל לא לאורך זמן.
אנו נהדפים מקיר אחד לקיר השני, משם לכיוון המקלחת ומשם מוטחים
אל המראה. זה לא מטריד אותנו. זה נראה הכי הגיוני שבעולם.
החברה שלי אומרת לי "אל תדאג, זה קורה. עברנו את הגלים המלוחים
שאיימו להטביענו קודם. נעבור גם את זה". אני לא דואג, רק ממשיך
לבחון את הפרטים בחדר האמבטיה ותוהה אם יש קשר בין האור הצהוב
החלש לרעידות.

רצפת החדר ממשיכה לרקד תחת רגלינו. נעה בחוסר נוחות כאילו משהו
מציק לה. פתאום אני מתחיל להיות מוטרד. לפתע אני מבין שתנועות
קיצוניות כאלה של החדר אינן עניין של מה בכך. אני צועק לחברה
שלי "בואי לסלון, חייבים לצאת מכאן!", ופותח את דלת חדר
האמבטיה. הריצה לאורך המסדרון הקצר נראתה ארוכה מתמיד. בעודי
רץ בחנו עיניי את הטפטים שאני מכיר כל כך טוב. גם צבעם הוא של
אור מלאכותי. גם מחוץ לחדר האמבטיה משהו אינו כשורה. אני מגיע
לסלון ורואה את סבתי צועדת לכיוון המטבח. צעדיה לא היו מהירים,
אולם גם לא גבלו בדידוי. היא חלפה על פניי כהבזק, כמו אדם
הממהר לכיור כדי שיוכל להקיא את נשמתו.

אני פונה לאמא ולענתי ושואל על סבתי. הן עונות שהיא מרגישה
כאילו הבניין רועד, ומוסיפות "בטח שוב עלה לה לחץ הדם...". אני
מתחיל לתהות איך זה שהן לא מרגישות את רעד הקרקע, אולם לפני
שמחשבותיי מסתדרות בראשי גופי נזרק לעבר השולחן החום המאסיבי
שעליו אנו נוהגים לאכול את הארוחות המשפחתיות. פתאום גם הן
מבינות את המצב, ופניהן מביעות בהלה. אני משתטח ונכנס תחת
השולחן המאסיבי ובוהה בסביבתי. חברתי עומדת ליד המראה הגדולה
במסדרון המוביל מהאמבטיה לחלון, אמי נשענת על שולחן חום מאסיבי
אחר וענתי יושבת על הרצפה לידי. סבתא מחוץ לטווח ראייתי והכול
צהוב. אני מסתכל מעבר לאמי לכיוון חלון המרפסת הגדול. גודלו
כגודל קיר, חלונו נקי, שקוף ומבריק, ואין תריסים. הסביבה שמחוץ
לבית נראית כאילו היא נצפית דרך מסך טלוויזיה ענק.

הסלון ממשיך לנוע מצד לצד, וכעת גם ניתן לשמוע קולות נפץ של
חפצים הנופלים לקרקע. קולם עדיין חלש יחסית לעומת הגשם שנופל
במלוא אונו. אני מביט שוב דרך החלון כדי לצפות בגשם, ובניגוד
לרעש השמיים השחורים נראים כמעט נקיים מטיפות. למעשה, מלבד שני
בניינים גבוהים נוספים, שנעים גם כן, ומספר כוכבים קטנים
בוהקים, השמיים שחורים לחלוטין.

אני צועק לכולם להיכנס מתחת לשולחנות, זוכר את ההוראות של מה
לעשות במקרה של רעידת אדמה. אמי נכנסת מתחת לשולחן מולי והחברה
נכנסת מתחת לשולחן במטבח. ענתי קמה מהרצפה וממלמלת מתחת לשפתה
"כנראה שבקרוב נפגוש את דודה פאניה ואת דודה לנצ'ה", ומחפשת
מקום מסתור. משהבינה שאין עוד שולחנות פנויים התכופפה והצטרפה
לשולחני. רציתי לומר לה ללכת, כי במקרה של התמוטטות שני אנשים
ינשמו את האוויר שנותר די מהר, ולא ישרדו, אבל שתקתי. זה לא
משנה. אנחנו לא נשרוד את זה.

הסדקים בקירות הצהובים מתרבים, ואבנים מתחילות ליפול מהקירות
ולהתנפץ על הרצפה. איני רואה עוד את חברתי, שכן ענתי השוכבת
לימיני חסמה את תחום ראייתי. גם סבתי אינה נראית באיזור. איני
יכול לעשות דבר. אני שוכב על הבטן, מסתכל החוצה אל השמיים
השחורים ומקווה לטוב.

קול שבירה נשמע, ולראשונה הצליח קול לגבור על רעש הטפטוף בחוץ.
אני מחליק בחדות ימינה, אולם מיד נוטה חזרה שמאלה. אני עדיין
שוכב על הרצפה, אך אני מרגיש כיצד היא מתנתקת ממני. בעודי
מרגיש לא מושפע מכוח המשיכה, אני רואה מבעד לחלון את הבניינים
ממול מתרסקים. אני נופל, הרצפה תחתיי נופלת, השולחן החום שאמי
תחתיו נופל, הקירות הצהובים נופלים. הכול כאוס ובלגן. אני
מרגיש שאין במה להאחז, ואין דרך להגן על עצמי. "זהו", אני
חושב, ''אלו הם הרגעים האחרונים בחיי''. זה מה שעובר בראש של
כל אדם לפני שהוא נושם את נשימתו האחרונה.

החיים לא חולפים לנגד עיניי. איני יכול להתרכז בכך. אני פוחד.
יודע שהסוף מצפה לי בקרוב, ואחרי כן אין יותר. פעימות הלב
הולכות וגוברות כאשר איני יכול כבר לזהות היכן השולחן של אמי,
היכן הקירות והיכן הסלון. רק ערימות של בטון ומתכת נופלות יחד
עמי ויחד עם לבי. לפתע הבזק כתום-צהוב מופיע לנגד עיניי ואז
פיצוץ. עכשיו הכול לבן.

לבי עדיין פעם בחוזקה כשהתברר לי שעיניי פקוחות, והלבן שאני
רואה הוא של הקיר הצמוד למיטתי.