[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זאב שחף
/
נסיכת החומוס

נסענו שוב לבודפסט. הפעם נלווה אלינו זוג חברים כרמית וזבולון,
שהתלבשו עלינו כי: "אתם כבר הייתם אלף פעם. אז תדריכו
אותנו!".
האמת, לא כל כך אהבנו את הרעיון. כי ממש ממש אין לנו רגליים
בשביל לחרוש שוב את המקומות האלה. אבל, כמו שאומרים: "בשביל זה
יש חברים".
מההתחלה הכל הלך ברגל שמאל. המונית לנתב"ג אספה אותנו בזמן
ונסעה אליהם. אבל כמובן שהם עדיין לא היו מוכנים. זבולון עדיין
התאמץ להתאים את חגורת הכסף לכרס שלו וכרמית עסקה בעיצוב השיער
עם הפאן, כשהיא אומרת לנו לא לדאוג. "לא יטוסו בלעדינו! אתם
הרי מכירים את ההונגרים. אלה, אין להם שעון. תמיד מאחרים!".
סיפרנו להם שטייס הונגרי, אם היה מאחר אצל הקומוניסטים, היו
מורידים לו את הראש. היום רק מורידים לו מהמשכורת. אבל כרמית
אמרה שזה סתם סיפורים וחוץ מזה, משכורת בפורינטים, שזה הכסף
שלהם, בין כה וכה לא שווה כלום. כשנכנסנו כולנו איכשהו למונית,
פתאום זבולון נזכר שהוא מוכרח לתרום את תרומתו הצנועה
בשירותים. כשחזר, כרמית אמרה: "לך יא שטינקר! מה? לא יכולת
להמתין עם זה עד נתב"ג?". וככה הם ישבו במונית, כועסים זה על
זו.
באולם הנוסעים לא היה כסא פנוי. היינו צריכים לשתות בשיטת
הכיסא החם. הגברות הלכו לדיוטי-פרי ואילו אנחנו, הגברים,
מיהרנו לשירותים ואחר כך כמובן אל החנות שיש בה דברים עם שטקר.
הזמן עבר בלי שהרגשנו, עד שהרמקול הזהיר אותנו שהטיסה,
או-טו-טו. רצנו כמו משוגעים, כרמית עיקמה את הרגל וזבולון
הרגיש פתאום שהוא שכח לסגור את הריצ'רץ'' של המכנסיים. לכרמית
נפל ונשבר הבושם 'פרומושן' והריח התפשט בכל האולם, ונספג
בקירות, כך שאם מישהו מגיע בחודשים הקרובים לנתב"ג צריך לדעת
שהריח הטוב זה לא ההנהלה שמנעימה לנוסעים את האווירה והאוויר,
אלא מהבושם של כרמית. ובאמת, יצא לנו לפני כמה זמן לשבת עם כמה
חברים בבית של כרמית וזבולון, ופתאום מישהי אומרת: "ואללה!
כרמית. יש לך ריח של חוץ-לארץ!".
על הטיסה עצמה אין מה לספר, חוץ מזה שזבולון היה משוכנע כל
הזמן שאנחנו נוסעים דרומה ובסוף נגיע לאלג'יר, מולדתו. הוא
כמעט לא התאפק ורצה להסביר לדיילות את הטעות של הטייס. למרבה
המזל, הן מבינות, כך עושה רושם, הונגרית בלבד. ואנחנו, אנחנו
הרי לא יודעים אנגלית. כלומר, יודעים, אבל אף אחד לא מבין
אותנו.
הקיצור, נחתנו באיזשהו נמל תעופה. היה כתוב שם בגדול:
"בודפסט". אמרנו לזבולון: "נו?"
אמר לנו: "בזמן שאתם ישנתם, אני שמתי לב שהטייס עושה כזה חצי
סיבוב ומתקן את הטעות שלו".
לקחנו מונית למלון. הנהג היה כנראה פעם נהג שוודים. שאלנו אותו
לשמו. הוא ענה: "פירושקי".
"זה נראה לי כמו שם של בת", לוחשת כרמית, "פירושקי זה, עד כמה
שאני יודעת, צבע אדום".
"אולי הוא הומו?", אני מציע.
עד שהגענו למלון תפסנו שרמזורים אדומים זה התחביב שלו. ירדנו
ממנו חסרי נשימה ואשתי נזכרה שבעצם שכחנו בכלל לברך תפילת
הדרך. בכל אופן, לא בטוח שכל העצמות באמת שלנו שבו למקומן.
בבוקר ירדנו אל המדרחוב שלהם שנקרא ואצי-אוטצו. בסוף הרחוב יש
בית-קפה שנקרא ג'רבו. כל ספרי הטיולים מסמנים אותו כאתר שחובה
לבקר בו, כלומר, חייך אינם חיים אם עדיין לא אכלת עוגת "מאקוש"
אצל ג'רבו. ה"מאקוש", למי שלא יודע, זו בסך הכל עוגת-פרג. ואני
אומר לכם, מיידע אישי, שהחותנת שלי, שלא נולדה בהונגריה, עושה
"מאקוש" טעים הרבה יותר, בלי לדעת שקוראים לזה ככה. אגב,
בביקור הקודם אמרו לי ש: "חייך אינם חיים אם לא טעמת עוגת
דובוש, בכפר האומנים סט. אנדריי, מולדת הדובוש". טעמתי. מה אני
אגיד לכם, אם זו מולדת הדובוש, אז אף אחד לא יתגעגע אליה.
אז מה היה אצל ג'רבו? אנחנו, שכבר היינו במקום לא פעם ולא
פעמיים, ניסינו לומר שהקפה סתם והעוגות של קפולסקי יותר טובות.
אבל כרמית וזבולון התעקשו. בערב הצטרפנו לתור בג'רבו. איך
אומרים: אינו דומה תור בג'רבו לתור ב'אר-קפה' לדוגמא. כאן, אצל
הגויים, אנשים מתלבשים במיוחד. כי אצלם זה נחשב "יציאה",
יעאנו. כלומר, בערב לא נאה לשבת שם עם חולצת-בטן למשל.
בסוף התפנה שולחן. ישבנו. כמו תמיד התרשמנו מהעיצוב המלכותי.
שמחנו לראות שהגיע דור חדש של מלצריות במקום אלה שראינו בפעם
הקודמת שנראו כאילו נולדו בתקופת פרנץ-יוזף.
ואחר כך ישבנו סתם ככה, לפטפט. וכשנגמרו המילים, נהיה שקט.וגם
ככה נשארו כבר רק מעט אנשים. ולתוך השקט הזה, אשתי זורקת, בלי
טאקט, את השאלה הכי חשובה, שמנקרת לנו כבר שנים: "תגידו! מה
בעצם קרה עם שולה? מה? ככה סתם הילדה שלכם נעלמת לכם מהחיים?"
רציתי לקבור את עצמי באדמה, אפילו שזו אדמת ניכר, כמו שאומרים.
כרמית וזבולון החווירו.
שולה היא הבת שלהם, שיום אחד חדלנו לראות אותה. וכמו בין
חברים, לא היה לאף אחד האומץ לשאול מה קרה.
כרמית לקחה אוויר. אחר כך הורידה לאט את המשקפיים. הוציאה
ממחטה וניקתה את העדשות, שוב ושוב.
"שולה, אתם יודעים. כשכולם גמרו צבא ונסעו להודו, שולה הלכה
לחצי שנה לקיבוץ טירת-צבי כדי להרגיש מהי "עבודת כפיים". אחר
כך נסעה לאירופה. היא אמרה שאין לה שום סיבה לחפש את האור
בהודו. היא מחפשת תרבות. מדי פעם שלחה גלויה ולקראת החגים
הייתה מרימה טלפון בגוביינא, ומכאן למדנו שאין לה ממש כסף. פעם
הייתה מצלצלת מפאריז ופעם מאמסטרדם. ככה הדברים התנהלו שנתיים
בערך. אחר כך, בערב ראש-השנה היא צלצלה. זבולון אמר לה שהיא
מוכרחה לחזור מיד כי סבתא חולה והיא במצב קריטי. שולה אמרה
שהיא לא יכולה. התחיל וויכוח שבסופו זבולון, שאתם יודעים איך
הוא מתעצבן מהר, אז הוא אמר לה, שאם ככה, אז אין לה מה לחזור
הביתה בכלל!. מה אני יגיד לכם, שזבולון שיחזר את השיחה הזו אלף
פעמים? שהוא הרטיב את הכרית עם דמעות חרטה מאות פעמים? שלא
לדבר על כל המילים שאני שפכתי עליו. מסכן! גם הקמטים וגם צבע
השיער, זה הכל מזה".
היא השתתקה וקינחה את האף בממחטה.
עכשיו נהיה שקט. זבולון כיסה את העיניים בכף היד. נדמה לי
שהכתפיים שלו רעדו.
רעייתי ואני התנצלנו על שעוררנו את העניין. כרמית אמרה שדווקא
הם צריכים להתנצל בגלל שהם לא דיברו איתנו על זה אף פעם ולא
סיפרו איך הילדה נעלמה. "ובשביל מה יש חברים אם לא בשביל לשתף
אותם?"
זבולון, ששתק עד עכשיו, אמר: "עשינו בירור בבזק. מסתבר שהשיחה
האחרונה עם שולה, הייתה בגוביינא, ממש מכאן, מבודפסט. בזמנו
חשבנו שזה בכלל לא בעיה למצוא אותה. עד שאמרו לנו שמסתובבים
כאן איזה עשרה מיליון איש...".
למחרת, בגלל שאנחנו החכמים והמנוסים, היינו צריכים להוביל אותם
במסלול שנקרא "מסע להכרת בירת-הונגריה, אבל באינסטנט". אז
התחלנו בכפר-האומנים, סט' אנדרי. אין טעם לספר עליו כי כבר כל
הישראלים היו שם ואפילו על הבמה של הכנסייה שם, מתחת לכתובת:
"מריה הקדושה אם ישו", הוסיף מישהו בטוש, בעברית: "ישו!
באימ'שלך!". ועל 'גשר-השלשלאות', מלמטה מישהו ריסס ד"ש בעברית
"מבוני הגשר של המכבייה". כך שאיפה שאתה לא דורך, הישראלים כבר
היו שם.
 בבית-הכנסת היהודי נעלבנו מהשומר בכניסה שהוא בכלל גוי, עם
פרצוף של נאצי. ובשוק המקורה ראינו כזאת מפית, ששמים על החלות
בשבת ורקום עליה בעברית "שבת-קודש". והמוכרת הסבירה לנו שזה
משהו אתני. מין ברכה שמביאה מזל, לפי האמונה של היהודים.
אחר כך ירדנו אל הרכבת התחתית. אלה, כמה שאנחנו חושבים שהם
פרימיטיביים, הם בנו רכבות וחשמליות מתחת לאדמה ומעליה, כבר
לפני תשעים שנה. רק מה, בחוץ כתוב למשל שכדי להגיע לקניון
הגדול (אנחנו לא יכולים בלי קניון אחד ביום, לפחות), לך לפי
הכחול. הלכנו לשלט הכחול, אבל הגיעו רק רכבות צהובות. שאלנו,
מה זה צריך להיות? אמרו לנו: "השלט כחול. הרכבת צהובה. מה? אתם
לא מבינים?"
הגענו לקניון. משהו ענק. אינסופי. אומרים שהוא הכי גדול
באירופה. לא מאמינים אה? אז רק שתדעו שמהכניסה, שיש שם מפל-מים
ועד לשירותים, הלכו לנו הנעליים לגמרי. כך שכולנו היינו צריכים
לקנות חדשות. אין דבר. כי זה היה במבצע. וגם הכסף שלהם זה כמו
בטורקיה. עם הרבה אפסים. אבל זה מעט כסף.
עכשיו, כשהתעייפנו ממש, החלטנו לאכול. מה אוכלים בהונגריה? בטח
תגידו גולאש. נכון. אבל בגלל כרמית שהיא צמחונית וויתרנו. שמנו
אצבע על משהו שנקרא: קרומפלי-לבש. כי המלצרית אמרה שזה משהו
צמחוני. הביאו לנו מרק תפוחי-אדמה. היה כל כך טעים, שביקשנו
מהמלצרית פרוסת-לחם כדי לנגב את הצלחת. משהו! משהו!
המלצרית, שהתרשמה מההתלהבות שלנו, סיפרה שבהיסטוריה של הארץ
הזו, מסופר על גיבור- מחתרת אחד, שהוצא להורג. לפני שהובילו
אותו לגרדום, שאלו מה בקשתו האחרונה: להתייחד עם אהובתו או
לקבל ארוחה כלבבו. ומה הוא ענה? תביאו לי מרק תפוחי-אדמה ואל
תשכחו גם קצת פפריקה חריפה. אה, כן, בלי מלח, כי יש לי
לחץ-דם".
"נו?", שאל זבולון, "מה היה הסוף?"
המלצרית משכה בכתפיה ולא ידעה, כי הייתה לה שפעת כשלמדו על זה,
אז אמרתי, מיידע אישי: "הוא זרק את הפפריקה החריפה לעיניים של
השומרים, ברח אל היער-השחור ופתח שם קונדיטוריה".
זהו. קמנו בקושי, עם בטן מלאה, והתחלנו ללכת לכיוון היציאה.
ירדנו במדרגות הנעות. פתאום זבולון אומר: "חבר'ה! יש עוד קומה
למטה. שם עוד לא היינו!".
הייתה לנו ברירה? ירדנו למטה. הסתובבנו פה. הסתובבנו שם. אשתי
מצאה באחת הפינות צייר פורטרטים. בגלל שהיא יפה, כך הוא אמר,
הוא מוכן לצייר אותה בחצי המחיר. מול מחמאה כזו גם הקיסרית
ג'וזפינה מבית-הבסבורג, לא יכולה להישאר אדישה. אשתי התיישבה.
הצייר מסמן בעיפרון-פחם את הקונטורים. פתאום הסלולארי מצלצל
אצלי. מי יכול לצלצל אלי כאן בגלות? זה בטח טעות. אני לא
מתייחס. אשתי אומרת לי: "נו! תענה כבר!". הצייר אומר לה
(באנגלית): "גברת! שאני אצייר אותך מרוגזת?"
"זה זבולון!", אני מדווח, "הוא שואל מה איתנו?"
"תגיד שיבואו לכאן".
אמרתי.
זבולון בא. אחריו כרמית גוררת את הרגליים. כולנו עומדים ומחכים
שהצייר כבר יגמור. בינתיים זבולון ניגש לסטנד ומדפדף בפוסטרים
שעומדים למכירה. פתאום הוא מתנדנד, נופל ומאבד את ההכרה. אני
ככה סתם, פולט: "זה בטח בגלל המחיר!". אשתי נוזפת בי ואומרת
שאני לא אנושי. בינתיים נוצרה התקהלות שמתוכה יוצא זבולון על
גבי אלונקה אל אמבולנס, ישר לבית-החולים. ואנחנו, במונית
אחריו. במיון אני שוב ננזף על ידי אשתי, כשאני מביע את תקוותי
שלא יתנו לו עירוי של דם הונגרי, עם כל הפפריקאש והגולאש.
מבית-החולים אני מצלצל לארץ, למשרד. אומרים לי שלא ניתן להאריך
את החופשה והמזכירה מוסיפה שמחכים לי "מלאן ניירות". אשתי,
שהיא מורה, לא יכולה להאריך את החופשה כי יש לה "ימי הערכות",
לקראת פתיחת שנת הלימודים.
מה עושים? אין ברירה. אנחנו משאירים את כרמית וזבולון לגורלם
בין הגויים, ומרגישים שהם ממש אבודים בגולה. הגזמנו. הם לא
אבודים. הם יסתדרו. העיקר שהוא יבריא.
יש לנו עוד כמה שעות עד הטיסה. זבולון, שנמצא כבר בשלבי
התאוששות, קורא לי ומבקש בקשה מוזרה: "אתה זוכר איפה
התעלפתי?"
"בקניון".
"ואיפה בקניון? ליד צייר הפורטרטים, בקומה התחתונה".
"נכון".
"תעשה לי טובה", הוא מבקש, "קנה ממנו את הציור עם הכותרת:
מדונה-אוף-טירזבי".
"הכל?"
"הכל".
"מה לעשות עם זה?"
"קח מונית ותשלח את זה למלון שלנו. אני משלם הכל".

חזרנו לארץ. לקח לנו קצת זמן לקלוט שכאן, בטלוויזיה מדברים
עברית. כל יום היינו מתקשרים לסלולארי שלהם. זבולון יצא מכל
העניין בלי צנתורים ובלי סיבוכים. הם פשוט לא ממהרים לשוב
ארצה. כשהם חזרו סוף סוף, לאחר המון זמן, הם הודיעו טלפונית:
"חזרנו. אבל, לא לבד!".
"מה זה לא לבד? נולד לכם, בגילכם המופלג משהו בדרך?"
"מספיק עם השאלות", ענה זבולון, "תבואו מחר בערב לכוס קפה!"
"מה עם רוגאלאך?", אני שואל.
"אתה יודע מה? אני מביא לך מהקונדיטוריה של יהודית, בגן-העיר,
מאקוש אמיתי. סגרנו?"
"סגרנו".
למחרת קנינו זר גדול של גלדיולות והתייצבנו אצל כרמית וזבולון.
הם הסתערו עלינו בחיבוקים ונישוקים, כאילו אנחנו האחים האבודים
שלהם. אחר כך הובילו אותנו אל הסאלון. בסאלון ישבה בחורה בעלת
יופי אקזוטי, עם תינוק קטן. התיישבנו וראינו שכרמית וזבולון
ממתינים למשהו.
"אנחנו מחכים לעוד מישהו?", שאלתי.
"תסתכלו סביב", ענה זבולון, עם הבעה של סוד.
הסתכלנו סביב. שוב העיניים נתקלו בבחורה היפה עם התינוק ועם
פני המדונה. התעכבתי על הפנים שלה ופתאום הכיתי עם כף היד במצח
ואמרתי בקול: "שולה?"
היא פרצה בצחוק: "מה? כל כך השתניתי?"
"לא!", התנצלתי, "פשוט כבר שנים לא ראינו אותך".
ואז קמנו, התחבקנו ושאלנו המון שאלות, עד שזבולון ביקש
פסק-זמן. עברנו לשולחן שהכינה כרמית.
וכאן נפתח לפנינו הסיפור כולו.
בזמנו, בערב ראש-השנה אחד, הייתה שולה במצוקה. היא צלצלה הביתה
לישראל, לבקש עזרה ולאחל שנה-טובה. ואז התרחש העימות עם
זבולון. היה קר. שולה נכנסה לקניון, בלי לדעת מה יקרה איתה
בזמן הקרוב. היא שוטטה ללא מטרה, חוששת מפני הרגע בו ייסגר
הקניון והיא תיאלץ ללכת ברגל, אל החדר השכור שלה, מרחק רב
ממרכז העיר.
צייר פורטרטים שישב באחת הפינות, הציע לצייר אותה. היא סירבה.
הוא אמר לה שהוא מוכן לשלם לה אם תשב לפניו. לזה היא הסכימה.
היא ביקשה שיקנה לה כרטיס לחשמלית. הוא הבטיח שיקנה לה כרטיס
חופשי-חודשי. נראה שהוא היה להוט לצייר אותה.
הוא מתח קווים רכים בצבע חום, בגוון ספיה ותוך שלוש דקות סיים
את מתאר פניה. עכשיו החל לפזר את הצבע, באמצעות שורש כף ידו.
וכך נתקבלו צלליות תחת השפה התחתונה, תחת העפעפיים ובשורש האף.
את האישונים השאיר לסוף. "האישונים", הסביר לה, "הם שנותנים את
רוח החיים לדמות". ואכן, כאשר צייר אותם, והדמות התעוררה
לחיים, קיבלה הדמות העצובה אופי של תמונות הקדושים בכנסיות.
כשסיים, שאל אותה איזו כותרת לתת לציור. שולה אמרה שהכי חשוב
לה זה התשלום, ושהוא יכול לתת כל כותרת שעולה על דעתו. הוא
ביקש לדעת את שמה. היא סירבה. הוא ביקש לפחות את מקום מגוריה.
היא ענתה: טירת-צבי. הוא לקח מכחול דק וכתב:
מדונה-אוף-טירזבי.
וזוהי התמונה שנגלתה לעיני זבולון בקניון, בטרם התעלף.
ימים ספורים מאוחר יותר, שוטט זבולון בקניון. כאילו לחוש קרוב
יותר לשולה. כשהתעייף, ישב לשתות אספרסו. הוא ישב, שקוע
בהרהורי געגועים. צ'פחה הגונה העירה אותו. זה היה ידיד
מהמילואים. האיש סיפר שהוא מייבא מוצרי מזון מישראל, וממש
בימים אלה הוא עושה הכנות לפסטיבל מזון, כאן בקניון, פסטיבל
שיכלול טעימות של מוצר חדש בהונגריה: ממרח לסנדוויצ'ים, מזין,
בריא וטעים. מתאים במיוחד לילדי בתי-הספר. והוא נקרא: חומוס.
זבולון נזכר שבארצות-הברית משפחות המחפשות את יקיריהן, מדפיסות
את תמונותיהם על גבי קרטונים של חלב.
 בסיום אותה פגישה, סוכם כי זבולון יפיק מדבקות עם תצלום של
שולה על האריזות, והודעה כי מי שיביא לאיתור הנערה שבתצלום,
יזכה בפרס. זבולון גם ישתתף במימון מסע הפרסום בכרזות רחוב,
המזמינות את הקהל לאירוע.
ואכן, כעבור מספר שבועות הוצפה בודפסט במודעות מאירות עיניים
המזמינות את הקהל לפסטיבל. על המודעה נפרש קלסתרה היפה של
שולה. תחתיו הכיתוב: 'נסיכת החומוס מזמינה אתכם לפסטיבל בקניון
סיטי-סנטר'.
"וזהו!", סיכם זבולון, "נסיכת החומוס לפניכם, יחד עם יורש
העצר!".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זינזאנה!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/2/06 14:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זאב שחף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה