קמתי בבוקר שלפני ערב החג למשמע צעקות מחרישות אוזניים.
היה זה האיש הזה, ההוא שאני מכירה, והוא אפילו לא מודע לכך.
תמיד הוא חשב שישבתי בשקט ושלא ניתן לשמוע מבעד לאוזניות האלו,
שעל אף היותן חסרות תכלית לכאורה, שימשו לי מפלט מכל צרה, או
נקודת שבירה כזו או אחרת.

הוא התחיל לחוש ברע.
תחושה מוזרה כמו רמת סוכר בדם שצונחת במהירות מסחררת.
מיד ביקש את עזרתי, ולא בגלל שהייתי הכי קרובה.
לאחר מכן, נכנס בהליכה מהירה למטבח,
כשאשתו והבת יושבות לאכול ארוחת צהריים שלא פיתתה אותי
במיוחד.
התחיל לחפש משהו שאפילו הוא לא בטוח שקיים.
היא שאלה: "מה אתה מחפש?"
"את ה...אממ...זה..." הוא ענה לה, ספק שכח את שם הדבר, ספק
עושה עצמו שוכח.

היא סידרה את האיזור הזה מחדש, למען נוחות הבית.
והוא מוצא בזה סיבה נוספת להתלונן על כך ששום דבר לא מסודר.
ומשפט אחד מוביל למשנהו, והנושא שהתחיל להתלונן עליו, כבר
נשכח.
עכשיו הוא נגרר להתלונן על כל הדברים האחרים.
ולה זה כואב. ולה זה כואב. ולי זה מתרסק.
קשה להגיד למה.

הוא לא מפסיק. סיטואציה מוכרת שכזו.
אסור לענות לו. אסור לענות לו. אסור לענות לו.
זה המחלה. זה לא הוא. זו המחלה!

החג הזה, יש סיכוי טוב יותר, שהסיפור ייגמר באישפוז.