אני אמרתי בחפזי:    כל-האדם כוזב. (תהילים קטז, יא)

"קווום!"
אני מתיישב מיד במיטתי לנוכח ההתפרצות הפתאומית לחדרי בשעת
בוקר כה מוקדמת, מנסה להבחין בין אצבעותיי המשפשפות את העיניים
בשעה על שעון הקיר הגדול. הלשון מנסה לעורר את פי לתחיה, והטעם
הכבד והמתקתק של שינה מתוקה עוד שרוי בין השיניים.
"מה? מה יש?" אני ממלמל בחוסר רצון ובפה משותק
"מישהי בדלת, בשבילך"
ולפני שאני מספיק להגיד משהו נוסף, אחי הקטן נעלם לו בריצה אל
הסלון.

מישהי
כמה בנות אני כבר מכיר? יש את מורן, הידידה מהתיכון, אבל יש לה
חבר כבר 5 שנים... רעות, שהכרתי בעבודה, אבל היא גרה בכלל
בירושלים... ואפרת, הבחורה מהבניין ליד שאני מאוהב בה בסתר כבר
10 שנים, 3 חודשים, שבוע ויומיים. סליחה, היום זה כבר שלושה.
אין מה לומר, הרבה בנות אני לא מכיר, ההורים אמנם לא מאוד
מרוצים, אבל זה האופי הביישני שלי. לכן היה זה טבעי לשמוע
בשניה אחת את כל הבית מתעורר לחיים לשמע הידיעה המדהימה -
מישהי בדלת בשביל אורן! מישהי!!!


בדלת
אני מתעשת מהר מאוד, מעיף בעצמי מבט מלמטה למעלה, ומבין שככה
אני לא יכול להופיע בפני הבחורה שבדלת. אני תופס את הג'ינס
הראשון שאני רואה ולובש אותו, שם על עצמי טי-שירט ועושה את
דרכי בדהרה לכיוון חדר האמבטיה. תהיה הנערה מי שתהיה, היא
תצטרך לחכות עד שאראה כמו בן אדם. שצף המים על פני העייפות
ממריץ אותי מעט, אך כאב הראש עדיין שם, כאילו שתיתי כמה בקבוקי
וודקה אתמול... בזמן שאני מצחצח שיניים ומסדר את רעמת שיערי
אני ממשיך לחשוב - מי מהבנות שאני מכיר תטריח את עצמה עד לפתח
ביתי בשעת בוקר מוקדמת כזו, ולשם מה?
אני מנסה להשטיח את הכרבולת העיקשת בקודקודי כשאני מבין
שהבחורה החביבה עדיין מחכה לי בדלת - בדלת!!!

בשבילי
בזינוק שלא היה מבייש את דוד אריה, שהיה אצן אולימפי לפני
שהמלחמה לקחה לו את היקר מכל - הזמן, אני מדלג אל הסלון,
ומופתע לגלות את דלת הבית סגורה. בעוד אני מושיט את ידי אל
הידית על מנת לפתוח אותה, אני רושם לעצמי להזכיר לאחי הקטן מה
הם נימוסים וכיצד מקבלים אורחים. בוודאי לא סוגרים עליהם את
דלת הבית שימתינו בחוץ.
אני פותח את הדלת - ואין אף אחד בצידה השני, רק מסדרון טחוב
וריק.
"איפה היא?!" אני צועק לעבר אחי שעסוק כולו במשחק טלוויזיה
מטופש, והוא ממשיך לסובב לבנים כאילו לא שמע את שאלתי. אני
מתקרב אליו וחוזר על השאלה, והוא בתורו מעיף בי מבט נינוח
ואומר: "היא התייאשה מלחכות, השאירה לך פתק - על השולחן".
אני מביט בו במבט מזועזע קלות, בכל זאת עכשיו אני כבר לא יכול
לחזור לישון, ואכן רואה פתק על שולחן המטבח עליו מתנוסס שמי.
לרגע מנקרת בי המחשבה כי זוהי מזימה זדונית של אחי, שכל עיקרה
להוציא אותי מהמיטה בשעה סבירה כדי שהוא לא יצטרך לבצע לבדו את
מטלות הבית כשההורים בעבודה.
אבל אז אני מבחין בעובדה ששמי מתנוסס על גב הפתק, בכתב יד
מעוגל ויפהפה, ומבין שהפתק הזה הוא באמת בשבילי... בשבילי!


אני פותח את הפתק בשקיקה, ונדהם לגלות כי הפתק ריק. רק נייר
מכתבים ורדרד ויפה, פרוש בידיי הרועדות, ובתוכו תליון מוזהב,
שבקצהו לב קטנטן ושבור. אחרי ההלם הראשוני המחשבות מתחילות
להתרוצץ, הדמעה המבצבצת צוברת לה תנופה ומתגלגלת במורד הלחי
במהירות, מלח הדמעה בשפתי החנוקות מזכיר לי קצת איך פעם, בסדר
פסח, נשפכו לי מי מלח ליד הצלחת, וכשהמרפק הפצוע שלי מצא את
דרכו לשם זה שרף. כל כך שרף. כאילו חתכו בשר מבשרי. אז צעקתי.
ואז דוד אריה אמר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", ורק אני לא
הבנתי מה לפרעה מהאגדה ולכאב המפלח ביד שלי. אבל אבא אומר שדוד
אריה הוא איש חכם, אז שטפתי את הפצע במים מהברז ושתקתי.

איך היא ידעה? איך היא יכולה לדעת שאני המחזר המסתורי והשרמנטי
שלא הפסיק להפתיע? שאני זה שהיא ספרה לי עליו בערגה בטלפון? זה
שהטמין לה קופסת שוקולד בתיק, זה שהניח לה דיסק שהיא אוהבת ליד
הדלת? זה ששם לה תליון מוזהב עם לב קטן בקצהו בתיבת הדואר?
ועכשיו הכל קרס, כמו פסלון הזכוכית הגדול שהיה לנו בסלון, שאח
שלי ניפץ כששיחק כדורגל.

פתחתי את הדלת ורצתי החוצה, האוויר הקר טפח על פני, והשיח
שבכניסה שרט את ידי. תוך דקות הייתי למרגלות ביתה, בעפר הגינה.
כמו הגזרים הקשים והאיתנים, לפני שמכניסים אותם למרק ששואב מהם
את החיים. רציתי לעלות אליה, ולבקש סליחה, ולומר לה שאני אוהב
אותה, ושלא היה לי אומץ לומר, ושאני רוצה להיות איתה, תמיד.
ואז בא הגל הגדול והתנפצתי אל סלע המציאות... ראיתי אותה דרך
חלון המרפסת, עדינה ומקסימה כהרגלה, במכנסיים קצרצרים וחולצה
צמודה, שיערה קלוע לצמה חזקה.  ויד גדולה וזרה על מותניה.
קרסתי על ברכיי.

נגזר עלי לא להיות מאושר לעולם.