מכתב שנכתב לבחור מוכשר, מקסים ומוזר במיוחד.
ממני אלייך בהערכה ובהחמצה.


"אביא לך" של אהוד בנאי היה שירו האהוב ביותר. הוא אפילו אמר
שזה "שיר החתונה" שלו. הכרנו דרך חברה משותפת. היא היתה בשבילו
אחות ובשבילי היתה עמוד האש. נתנה מעצמה בלי סוף, לא חשבה לרגע
מה נכון לומר ומה לא, אמרה הכל. גם שלא היה כל כך נעים לשמוע.
היא תמיד היתה שם. בעלת פנים כל כך טובות, עינים מרגיעות
ונוגות. אהבתי אותה ללא ספק, אהבה, הרבה יותר מסתם חברה. אני
לא יודעת כיצד??? אבל החיבור ממש עבד.
לפגוע בו ולאבד, לאבד הכל!  זה היה הפחד הגדול מכל. ידעתי שאני
צריכה להיות זהירה בדבריי, הוא אף ציין זאת בפניי.

הוא לקח כל דבר שיצא לי מהפה וייחס לו משמעות. אפילו את
הבדיחות שלי הפך לרציניות. אהבתי את זה בו. אפשר לומר שהערצתי
אותו, במיוחד את הכנות שלו. הוא איש כל כך פשוט, איש אמין
וחכם.
חכם, ברמות שלא חשבתי שיצא לי להכיר בגיל כל כך צעיר.  הוא אמר
שכשמחמיאים לו מתעורר בו חשק לסיגריה. מעניין אם הוא יעשן גם
את הקופסא...

הוא השרה עליי נינוחות מטורפת, גרם לי לבטוח בו ואז באה פתיחות
חסרת גבולות, ניסיתי להציב מכשול או לעצור, אך כל כך פחדתי
שלנצח הוא יזכור. פחדתי יותר מהחשיפה, פחדתי להשאר חסרת
קליפה.

נפגשנו כמו פעמים חטופות לפני כשנתיים כשסגרנו שבתות.
אחר כך, בכינרת, בחוף קטן, ממש לא מזמן...
"אנחנו חייבים להיפגש", אמר, נפגשנו ב"צל תמר".
מאז השיחות קולחות ומתקשות להגיע לסיומן.

איני רוצה להרחיב את הדיבור, כי זהו ממש תחילתו של הסיפור.
אני ממשיכה לחייך בלילות.