לא להאמין שעדיין יש ביניינים בלי מעלית!
אני עולה במדרגות, כבר כמעט בקומה השלישית
"זה משפר את הכושר" היית אומרת.
ואני אומרת, שבאמת לא ברור לי למה צריך את הכושר הזה.
"מרפי!", האור נכבה בשניה שהגעתי לקומה.
-נו איפה המתג הארור הזה..
מגיעה לפתח הבית (שפעם היה ביתי).
לא מצלצלת בפעמון. זה חוק. (את תמיד נבהלת)
נקשתי על הדלת כמה פעמים, ונדמה שיום אחד היא תפתח מעצמה רק
מהנקישות.
"מי שם?" שאלת.
"אמא זו אני, שירה"
"שירה"?
"כן, נו אמא תפתחי השקיות כבדות לי"
"אני מצטערת ילדה, אני לא מכירה אותך."
"אמא... זו אני שירה, אתמול טיילנו בגינה, ראינו ילדים רוכבים
על אופניים,
ואת  שמוליק מהכיכר."
"אין לי ילדים. את כולם הרגו. עכשיו לכי ילדה !"
- היא יכולה להתיש לפעמים...
אני נצמדת לקיר, מתישבת מתכווצת... ובנסיון אחרון;
"לא תירצי את הלחם? הגבינות? קניתי ירקות נוכל להכין סלט
ירוק"
"לא אוכל לארח אותך ילדה, לכי! לכי מייד!"
"טוב, בסדר, לא צריך לצעוק, אני אלך עכשיו.
אני משאירה לך את השקיות, תכניסי את הגבינות והחלב ישר למקרר,
את הלחם למגירה ואת..."
"שירה! יקירה... אוי, למה אתה שוב יושבת על הרצפה?
את רוצה להיות חולה?
בואי, בואי, אישתו של בועז הכינה עוגה - לא הכי טעימה
אבל זה יפה שהיא מנסה..."