שכבות של בגדים, כמו שכבות של קרקע נפרשות ועוטפות אותו,
יוצרות אשליה של חום מעל אזוריה הקפואים של הבדידות. אדרת
מרופטת מחסה על גופו העייף, צופה בזריחה מעל אגם קטן מדי
במישור גדול מדי.
נמוגים באוויר, התעופפו אל על גיצה האחרונים של המדורה. החום
טשטש את הנוף, מאפשר להר הקפוא לרקד. המים נסוגו נכנעים לשפל,
מלחכים בסירה הרעועה, מושכים אותה אל חיקם. הוא צפה בתמונה,
נטוע במקומו, משורש אל אדמה לא לו, מפחד להעקר או לצמוח. חודש
שלם הוא שהה שם, מלווה בתמורות השמיים והאגם, משגיח בשגרה
הנצחית של הטבע ומשקיף על הבקתה.
נביחה שברה את קול הדממה, קולו החד של יצור זעיר, שחור עין
וראש, קולה של מתנה. מפתה בנתח בשר, קראה ידו של האיש אל הכלב.
הוא הביט בו, פרוע ולועס בחריצות, נזכר בלידתו של הגור. היא
אהבה כלבים, זו המנחה היחידה שאולי ותפייסה.
דרך רבדים של זיכרונות חדר הרעב אל מחשבתו. הוא יכל לטעות
ולהחליף את התחושה בפחד, אותו עקצוץ קל בתחתית בטנו לא חדל
מלהטרידו כבר מספר חודשים, מאז שהוא יצא לדרך, מהרגע שהוא קרא
את המכתב. השורות שוב צפו ועלו, מודיעות על מותה, מספרות
צוואתה. הוא מחה דמעה לא קיימת, מנסה להדחיק את התחושה
ממחשבתו. עמוק בתוך נפשו מבכה על אובדן של משהו שהיה שלו. ולו
לזמן קצר.
תשומת ליבו שוב הוסתה, נקראת מדבר לדבר וחזרה אל הצרכים
הבסיסיים ביותר- הרעב. הוא שלף את סכינו והחל לשייפה, מסיר
שכבה אחר שכבה של לכלוך וניסיון בתנועות איטיות ומכניות כהכנה
לצייד. מבטו התמקד בבקתה. מחשבתו גלשה לאיטה, אינה מוצאת שום
מאחז במציאות ובהווה, חזרה אל הזמן בו הוא לא ידע דבר.
בייאוש קל ובזעם עצמי רב הוא יצא לצפות במלכודות, משאיר את
חוסר הריכוז ומחשבות העבר מאחוריו. את הגור הוא עזב קשור אל
אחד העצים. איך אדם שאינו מסוגל לשלוט במחשבתו שלו, הוא תהה,
יכול להעניק משהוא לאדם אחר?
הוא נע אל עבר מרכז היער, מתמקם בין שיחים וענפים. מלתעות
דמיוניות של אחריות סגרו עליו, עלים ועלווה מקיפים אותו ותחושת
החנק אוחזת בגרונו.
המלכודת הייתה כמעט ובלתי נראית בתוך הירוק והחום של היער.
וכמו בחייו, הקורבן, לא היה תמים לגמרי או אכיל למדי. הוא לא
חש אשמה או פחד, זה היה מסלול החיים. דברים נלעסים ונרקים
מתים, או מעט בוגרים יותר.
השמש קדחה באמצע השמיים, צולה אותו בעודו צולה את בשרו. תשומת
ליבו שוב נזלה ממנו, מההווה. את תשומת ליבו, הופיעו תמונות
מעברו, מבזיקות אל מולו.
נטועה על מפתן האבן היא הייתה בלכתו ממנה, ואבן בלבד בשובו.
וכמו אז בעבר צף ועלה התירוץ שוב, להרגיע את אותן הספקות בבסיס
בטנו. הוא לא עזב אותה כי חפץ בכך, זה היה באמת לטובת שניהם.
כרעם מתגלגל ניתח קול נהמת הייאוש שלו על מי האגם הקרים. לפני
שאץ אל עבר הסירה המתבוססת בענפים ומים, הוא לא טרח לכבות את
המדורה או לסיים את מזונו. אמתחתו נזרקה והוא צלל אחריה אל תוך
אותה הסירה. בגור הוא נזכר רק לאחר מספר חתירות נמרצות. אם היו
פעולותיו נחושות ולו במעט פחות הוא היה חושב על להחזיר את
הסירה איתו אל החוף. אך לא כך היה, הוא קפץ למים ושחה חזרה אל
הכלבלב. למרות שהוא נגרר אל המים בזריזות יעילה של שיתוף
פעולה, לא כך הסירה. מתוך החלטה זדונית של גורל או מזל לטרפד
את נחישותו, היא צפה הרחק ממנו וממטרתו.
וכמו קודם, גם הפעם הייתה התקדמותו מהירה, חצופה בהתמדתה. הגור
צף, נסחף ומוביל לסירוגין אל עבר אותו מעוז ארעי- הסירה.
המשוטים בהם אחז, כמו השרירים האנושיים, היו מוטות חזקים
וסיביים. הם נרטבו במי האגם בעוד הם סובבים בקצבה של הזרוע
הלחה שתפסה בם. התנועה המעגלית של הידיים הייתה מחושבת מעט,
כמעט ועקרונית. השרירים משדרגים, מתכווצים ומרפים, הורידים
בולטים מעט, נאנחים מהמאמץ. המבט השתהה על העץ הרטוב, חוקר את
סיביו, עסוק בשלו בעוד הסירה מתקדמת.
צליל החבטה הרכה, קול פגיעת הסירה בגדה הנגדית הוא זה ששם קץ
לחתירה. התנועה לא נקטעה או הואטה אלה נפסקה באופן חלק כאילו
וחש האיש את סיומה של משימתו. הוא צעד אל מחוץ לסירה, מרץ של
עשייה מפעפע בו, מונע ממנו לגבש ולו משפט בודד בראשו. מתמזגות
בתמונות הקרועות של העתיד המובטח, הופיעו ונעלמו קטעי מילים.
עם כל צעד התגבשה בברור הולך וגדל - התמונה, צבעה ורוד ותוכנה
חול טובעני, ייאוש ואכזבה. העשבים השוטים ובוץ האגם סביבו הפכו
למרתיעים ומרפאי ידיים, כה דומים, שונים לאשליה, חלום בלהות
שנוצר עמוק בתוך דמיונו. עם כל נשימה התגבר הרעד הפנימי,
התסמינים החיצוניים הוחרפו והקצב הואט. שתי המדרגות האחרונות
ניצבו מולו כחומה בל תעבור, אך בכל זאת נשלחה ידו אל הדלת,
דופקת פעם אחת ויחידה.
קולות הטבע הוחרפו סביבו, זועקות בראשו, קוראות לו לרוץ
ולברוח. אך הכול נדם כאשר הופיעה ביתו על המפתן מולו.