לפעמים אני נעמדת לרגע וחושבת על כמה שאתה אמור להיות פה...
ואני אומרת, אם עכשיו, ממש עכשיו, באמצע הרחוב, אני פשוט
אקרוס?
אני אפול לאט, קודם על הברכיים, ואחרי זה שאר הגוף יתקפל לתוך
עצמו ואני פשוט אתחיל לבכות, אני אמצא לי פינה קטנה ונחמדה
לקרוס בה ופשוט אתחיל לבכות.
מה הסיכוי שאם אני אעשה את זה, תבוא?
ואתה תהיה שם. אתה תבוא ותקים אותי, ותכריח אותי להסתכל אליך
ותגיד לי להפסיק עם השטויות.
זאת אומרת, בהתחלה אתה תשאל למה אני בוכה, ותנגב לי את
הדמעות.
ואחרי זה תהיה פחות עדין, ולא תיתן לי להסתכל למקום אחר.
אתה תמיד עושה את זה.
ובמקום זה אני פשוט ממשיכה ללכת.
מנקה את המשקפיים, כדי שיהיה לי תירוץ טוב להוריד את הראש, שלא
יראו.