[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורית טל
/
שוטרת שקרנית

קראו לי לחדרו של אייל, מפקד היחידה. זומנתי למעין שיחת
התייעצות שהתשובות והתוצאות כבר ידועות מראש. אייל דיבר על
איזו משימה, על איסוף ראיות נגד החשודה העיקרית בפרשת רצח
בצפון הארץ. הוא ציין בפניי את כל העובדות, כל מה שידע, כל מה
שצריך להוכיח, הראה לי תמונות מהזירה...
לא הבנתי למה משתפים אותי בכל המידע המסווג הזה, עד שהוא שאל,
ביקש בנימת דרישה ופקודה שאני אהיה  זו שתבצע את המשימה. לא
היה מקום לויכוחים. אני נבחרתי. תחושת גאווה עלתה בי, הרגשתי
מיוחדת, מוערכת ויותר מכל מקצועית. אני, אני מכולם, נבחרתי,
מכל אנשי היחידה... אני! אהבתי את התחושה...

משימה לא קלה זו הייתה, אפילו כשלמדתי את החומר, כל התיאוריה,
התחלתי לחוש את האדרנלין מתפס במעלה גופי ועוזר לעיניי ומוחי
לגמוע את כל המידע והפרטים הקטנים. היו בי חששות אך לא נתתי
לדבר להניע אותי מביצוע המשימה. אנשי הצוות קצת דאגו לי, שמעתי
אותם מתלחשים כמה פעמים, אבל תמכו, פרגנו ולא חדלו מלסייע.

"זהו, הגיע השעה!", צעק לי שי: "קדימה, לקחת כל מה שאת
צריכה?". דלת הרכב נפתחה,  הציץ משם פרצוף זר ולא מוכר, שמו
היה מור. ערכו לנו היכרות קצרה ונימוסית. מור בירך אותי לשלום
ואף פרגן על היותי הנבחרת למשימה, קולו היה נעים ומרגיע. הוא
הוסיף: "את לא צריכה דבר, תיפרדי מהצוות, יאללה הזמן רץ!". הם
כל כך דאגו, הם ידעו אולי שזה גדול עלי. "קרן, אני צמוד אלייך
מהיום ועד סוף הפרשה".

נסענו משם, רק שנינו. הכרתי את הדרך, חששותיי נבלעו בשירים
שבקעו מהרדיו. שלחתי בו מבטים אבודים, מחפשת הכוונה והסברים.
הנמיך את הרדיו, חששותיי התגלו. הוא הנחה והסביר בפרטי פרטים
ובנינוחות משגעת, את פרטי המשימה ואת מהותה. הוא ציין שהחלק
הקשה זה הניתוק וההכנה הנפשית שאני חייבת לעבור במשך חמישה
ימים מהעולם האמיתי. הוא המשיך ואמר שרק אחר כך אני אכנס לתא,
אאסוף ראיות, אצא, אעיד במשפט ו... וזהו. מפיו זה נשמע כל כך
פשוט ורגוע.

לאחר חמישה ימים ללא שינה ואוירה טרופה.
הודבקו לי ציפורניים ארוכות, עגלגלות, משוכות בלק המעניק להן
מראה מחריד וזנותי. אדומות מזעזעות כמו השטן. הולבשתי בחצאית
מינימאלית בצבע שחור מבריק, את רגליי עיטרו גרביונים שחורים
קרועים ובלויים. חולצת רשת צפופה, צבעה לא ברור, שבקושי את
גופי מסתירה.
נצבעתי בשלל צבעים קודרים ועלובים. אופרתי באיפור כהה, כבד,
מרוח, השיער טופל, אך גם הוא קיבל מראה מוזנח ומנופח. ניסיתי
למצוא את עצמי בכל הדמות הזו, מצאתי שזה ממש קשה...

מור היה שם כל הזמן, דקלם את: "סיפור חיי", עזר לי לשנן
ולהאמין את שעומד לפני.
קראו לי ימית, בחורה צעירה שהעולם התאכזר אליה, בת 23. משתמשת
קבועה ומכורה לכל דבר שמרומם את הרוח, לא דופקת יותר מדי חשבון
למשטרה או בכלל לאנשים. נכנסתי  לדמות, ניסיתי לשלב ולהעמיס
כמה שיותר סלנג ומילים מסריחות כדי לגרום לדמות להתעורר
לחיים.

ביקשתי קצת אוויר, רציתי להיות לבד. מור העיף מבט על השעון
ויצא מהחדר.
ישבתי שם בחדר הזה, התבוננתי בראי, גל של צחוק מתפרץ התגלגל
מגופי, ניסיתי לסלק את החששות והפחד, להתנקות מאנרגיות
מיותרות. דלת החדר נפתחה, מור בפתח עם שתי כוסות נס ושקית
ממתקים. ישבנו, שתינו, צחקנו, הוא באופן מיוחד הצליח להרגיע
אותי.
מור ממש האמין בי, בטח בי, סמך עליי, הרגשתי ממש קרובה אליו.
אולי כי הוא היה המציאות שלי. האווירה נקטעה, בקול סמכותי עם
גווני פיקודיות אמר לי: "It's show time" חייכתי, משהו בער
בי.
לפני שיצאנו הוא ענד על צווארי שרשרת עם תליון שחור ולא ברור,
חיבק אותי חיבוק אבהי ודואג ולחש לאוזני: "לא משנה כמה, למה
ומתי, ברגע שאת מרגישה מאוימת - תלחצי".
הנהנתי לאות הבנה והמשכנו בדרכנו.

לחצתי על התליון, רק כדי לבדוק... מור חייך בהבנה ואיחל לי
הצלחה, הוא אמר בטון בטוח: " קרן, אל דאגה, אני כאן לרשותך עד
סוף המשימה!"

הגעתי, ידי כבולות באזיקים מאחורי גופי, חבולה ומושפלת לתא
המעצר. הצחנה, הגועל וההלם גרמו לבטני להתהפך, הנס והשוקולדים
של מור היו איתי שוב, גם בתא. היא הביאה לי כוס מים, ניגבה את
פי וניקתה את חולצתי המרושתת משרידי הנס. העפתי את ידיה
המזוהמות, סילקתי אותה מעליי וסיננתי בנימה לעגנית: "תודה".
היא חייכה ואמרה: "אני כבר רואה שנסתדר, כל פעם מביאים לי לפה
איזה לסבית שבולעת אותי רק עם המבטים שלה. לך יש עיניים
טובות".

היא נראתה כאילו דרסה אותה משאית או שיותר מדיוק לומר - נראתה
כאילו כל נהגי המשאית שיש עברו בגופה. עיניה קרות, ריקות,
שקועות ועייפות מלדמוע. ידיה מחוררות ומעוטרות בחתכים עמוקים
וכתמים סגולים, שחורים. שערה פרוע ויבש. פייה מנוקד בפצעים
מוגלתיים. נגעלתי, היא כנראה הבינה את סלידתי, היה נדמה ששמעה
את מחשבותיי ואמרה: "אל תבחני אותי, תסתכלי על עצמך קודם!"
נזכרתי, שהיא נראית יותר אסטטית ממני כרגע.

נרקמה שיחה, סתמית אומנם, אבל שיחה. נושאים סתמיים, דביליים
ומעוררי כאב ראש. שמחתי, הצלחתי לרכוש את אהדתה, אולי גם
אמון.

שמה היה סיוון, בתעודת זהות, שמה המקצועי, השכונתי היה סוזי.
שם יותר קליט היא אומרת. היא בחורה צעירה בת 21, תווי פנים
משגעים, עדינות שחבויה מתחת לכל הכתמים. היא נראתה עייפה, עורה
מקומט ומותש. נראית כל כך אבודה. בגדיה שהיו יותר מינימאליים
מבגדי הסריחו משתן ומזרע. עלה ממנה ריח ממש רע - צחנה, בלשון
המעטה.

סוזי, מואשמת ברצח אביה, מואשמת ברצח אכזרי וחסר רגש של יונתן,
אחיה הבכור. מואשמת בסחר בסמים, עישון והחזקה. מואשמת באלפי
התפרצויות לרכבים, בתי עסק ובתים פרטיים. מואשמת בעיסוק בזנות.
מואשמת, מואשמת, מואשמת, מואשמת... סעיפי האישום ארוכים
ומייגעים, זוהי התמצית. אני כאן כדי להוכיח את מעורבותה
ואחריותה לרצח אביה ואחיה.

ירד הלילה, בפינת התא נח לו מזרון יחיד עייף ודק, מין חפץ
לבן-אפור שמתיימר לשמש כאסלה, קערת נירוסטה מזוהמת משמשת
ככיור. ניסיתי לתפוס תנומה בפינה שנותרה. סוזי קראה לי ואמרה
שאין לי מה לפחד ולעשות פוזות. "בואי, נישן ראש וזנב", הסתכלתי
עלייה בגועל. היא חייכה: "את בטח מכירה, תנוחה 69 יותר מדבר
אלייך?!", הייתי המומה. סוזי חלקה איתי את המזרון, ישנתי כל כך
טוב. התעוררתי לצללי המפתחות ולצעקת הסוהר התורן. ספירה וארוחת
בוקר מבחילה.

סוזי אכלה את ארוחת הבוקר בתיאבון רב, הגשתי לה אם את המגש
הכתום המטונף שלי. סיימה לזלול והתפנתה לברך אותי בברכת בוקר
טוב אופטימי שאין כדוגמתו.
סוזי, חיפשה את עייני, חיפשה להסתכל לתוכי, עיניה מחפשות מקלט,
על פרצופה היה מרוח מבט נטוש, היה נדמה שתקוע לה משהו בגרון,
משהו הכביד על נשימתה. לקחה נשימה עמוקה וארוכה והחלה לדבר
ברצף ומהירות כאילו רודפים אחריה. הקשבתי ביתר תשומת לב. היא
אהבה את זה.

"אמא שלי עזבה אותי כשהיית ממש קטנה אני חושבת בגיל שש או שבע.
היא הייתה חייבת. אבא לא נתן לה חופש. היא אמרה שתחזור לקחת
אותי, אני עדיין מחכה...  גרנו בבית קטן בקריות, אבא, אחי
הגדול יונתן ואני. אבא שתה כל דבר אפשרי, זה כבר היה רגיל, הוא
היה צועק עליי, מרביץ לי אבל בסוף היום היה מלטף ומקלח אותי,
אז אני סולחת לו. אחי, יונתן - אותו אני הכי שונאת. הוא היה
מכריח אותי לעשות דברים... דברים... שממש לא רציתי לעשות".
סוזי נתקפה בכי היסטרי וראשה החל להידפק בקיר כאילו היה זה
רצון האלוהים. היא חיבקה את עצמה, ליטפה ואהבה את עצמה. אני
התקרבתי, הנחתי את ידיי על גבה במין חיבוק מנחם שכזה. היא
התקרבה אליי, מחפשת חום, מחפשת רחמים. ליטפתי את ראשה, לא
אמרתי דבר, רק הייתי שם בשבילה.

"אבא, ממש אהב אותי, הוא תמיד אמר שהאהבה כואבת והגברים הם
חיות, אז הוא הכאיב לי כמו שרק הוא ידע. כדי שאני אהיה מוכנה
לכל צרה. חץ מזה שהוא לא ממש התכוון. השתייה דפקה אותו, הפכה
אותו לשיכור מטורף, אפילו היה נכנס איתי למיטה, מחבק ומלטף
שאני אדע גם מהי אהבה. ויונת, יונתן, התבשל, הוא כל כך קינא
בקשר שלי ושל אבא, זה אכל אותו!"

סיוון הפנתה אליי את מבטה ושאלה אותי בנימה ילדותית אם אני
יודעת מתי כל הקשר החולני הזה הפך למסוכן, יישרתי אליה מבט,
נענעתי בראשי לשלילה ושאלתי, מתי, מתי זה הפך מחולני סתמי
לחולני מסוכן.

"ביום שבו הפסקתי להיות ילדה והפכתי לגברת, ביום שבו אלוהים
אחליט שאני מספיק מבוגרת!", היא קטעה את דבריה. קמה לכיוון
הכיור, שטפה את פניה, ניסתה להתרענן אך לשווא. היא לא האמינה
שהיא מספרת לי את סיפור חייה, היא כנראה הייתה המומה מהפתיחות
שגילתה כלפיי.

עזבנו את זה. דיברנו על שטויות, פינטזנו על הסוהר התורן הגבוהה
והשחום, על מה שהוא עלול לעבור אם ייכנס אלינו לתא... תיארנו
את הפנטזיה עד הפרט האחרון, יכולתי לחוש את המועקה, את המחנק
בגרון.

ארוחת צהריים. שניצל עבה במיוחד, גרגירים ספורים של אפונה,
תירס וגזר גמדי בודד אחד, שתי פרוסות לחם קשות כמו החיים.
לקינוח תפוח מפתה מרחוק ומקרוב, שכח כבר כמה הוא רקוב. בצד
בכוס פלסטיק לבנה, מים קרים וצלולים כמו האמת. לגמתי מהם, טיפת
הגינות נכנסה לתא. היא אכלה לשובע.

ויתרנו על ארוחת הערב... לילה, שוב קרובות מתמיד, היא המשיכה
לספר את סיפור חייה כאילו פחדה שאני אאבד עניין בה.
"יונתן, היו לו מלא חברים, את כולם הכרתי. הם כל הזמן התנחלו
אצלנו. אחחח כמה ששנאתי אותו! המצב של אבא רק הלך והחמיר, הוא
כבר לא עמד יציב, הפסיק למכור, הפסיק להיות במרכז העניינים, אז
כולם כל החבר'ה כבר לא פחדו לפתוח עסקים קטנים משלהם. אבא היה
כל כך חולה, כבר לא תיפקד, לא חיבק, לא הסכים אפילו לקלח אותי,
לא הסכים לאהוב אותי"
סיוון כל הזמן עוצרת, עוצמת את עיניה, נושמת נשימות עמוקות,
מטהרת את נשמתה וממשיכה בדיוק מאותה נקודה .

"באותו לילה יונתן הזמין איזה שבעה, שמונה חברים אלינו לראות
משחק כדורגל. אבא היה ממש חלש ביקש כל הזמן קצת שקט אבל זה לא
הזיז לו כל כך. אבא השתעל בלי הפסקה, הוא אסף את כל הכוח שנשאר
לו, קם מהמיטה לכיוון הסלון. לפני שהספיק להגיע לכפתור ה-
volume, יונתן הוריד לו מכה כל כך חזקה שהוא נשאר על הרצפה.
שירקת הסיום. נגמר המשחק. הקבוצה הפסידה. בלאגן, צעקות, רעש,
יונתן פקד עליי להתקלח ולהתנקות מיד. לא הבנתי למה, חשבתי
יוצאים. הזדרזתי ונכנסתי למקלחת".

קטעתי את רצף האירועים, מנסה לסדר את המחשבות, הרגשתי שסיוון
זקוקה למנוחה. קמתי שטפתי את פניי, התעכבתי מתחת לזרם הימים
העלוב. חזרתי למזרון הצר. ישבתי ממש צמוד אליה. התאפקתי כל כך.
אלוהים ידע כמה רציתי לצעוק, לבכות, לברוח, להעלם.

"יצאתי מהמקלחת, עטופה במגבת הורודה שלי. יונתן האשים אותי בכל
מה שקרה לאבא. אמר שבגללי אבא שוכב על הרצפה ולא מסוגל לקום.
הוא צעק עליי, שאל אותי למה אני לא מבינה, למה אני עושה כל כך
הרבה רע לאנשים. האמת כבר התחלתי להאמין לו. צרחתי, בכיתי. שום
דבר לא עזר.
יונתן לקח אותי, הצמיד אותי לגוף שלו, הרגשתי את המה שמו שלו
מזדקר, אוי כמה שהוא הגעיל אותי. הוא אף פעם לא בזבז זמן, העיף
ממני את המגבת, דחף אותי לרצפה. היה כל כך קר - קפאתי. הוא כל
כך הכאיב לי הנבלה! אז כשחשבתי שזהו, הרגשתי אותו גומר. שמחתי.
זהו נגמר. שתביני, כבר הייתי בסרט הזה, חייתי את זה, הייתי
רגילה. כל פעם שהיה לו חשק הוא היה דורש, מזלזל, גומר והולך.
אבל באותו יום ..."
הדמעות הציפו את עיניי, לא יכולתי לשאת את זה יותר. חיבקתי
אותה בכל הכוח ולא הסכמתי להרפות, הרגשתי כל כך שפלה, שקרנית.
סיוון שבטחה בי, בטוחה שקוראים לי ימית, בטוחה שאני מכורה
ונרקומנית. בטוחה שאני לא סתם חברה זמנית. בכיתי, נכנסתי
לאקסטאזה, לא הרפתי את חיבוקי עד שנשימתי הפכה כבדה ובלתי
נסבלת. היא לא הבינה את שקורה. לא התעכבה והמשיכה בסיפורה. כל
כך רצתה שאשמע את האמת שלה, רצתה שאדע שהיא לא אשמה.

"איפה הייתי??? אההה... יונתן גמר. חברים שלו גם רצו, יונתן אף
פעם לא התקמצן תמיד כיבד את חבר'ה. הם לא ריחמו עליי לרגע. הם
היו שמונה, כל אחד בתורו או לא בתורו, או שביחד. הרגשתי כל כך
קפואה. בעצם לא הרגשתי כלום. חבל שלא הלכתי יחד עם אבא שלי!!!
הם לא נרגעו, צעקו עליי, גמרו עליי ובתוכי, השתינו עליי, ירקו
עליי, קיללו אותי. הרגשתי מושפלת אני חושבת. פתאום היה שקט.
יונתן התקרב אליי ואמר לי שאני אסתכל איך שאני נראית, אמר לי
שאני מסריחה. ציווה עליי ללכת שוב להתנקות ולהתקלח. צעק לי
משהו שאני לא אסלח לו בחיים."

בשלב זה, כבר לא יכולתי, ניגבתי את הדמעות, שלי ושלה. כבר לא
נגעלתי ממנה, כבר לא סלדתי או פחדתי. הנורא מכל קרה, הפחד
התממש - נקשרתי אליה כמו שאסור שיקרה. נזכרתי במשימה. הבנתי
לאיזו מיטה חולה נכנסתי, הבנתי שמצפים ממני ליותר ממה שיש
וליותר ממה שאני מוכנה לתת או לשאת.
היא לא הבינה למה אני כל כך מבולבלת, היא לא חדלה מלשאול למה
אני כל כך נסערת.

"אני שונאת אותו! הוא נכנס אליי למקלחת והמשיך לקלל ולצעוק
עליי כמו מטורף. יונתן האשים אותי ב... ב... בזה שאבא שוכב
בסלון עכשיו. אז, יווו אני אפילו לא מצערת על זה!", עיניה
נפערו לרווחה, גופה כאילו התעורר לחיים. "הוא התקרב, פתח את
החנות בג'ינס שלו, הוציא את הגועל נפש הקטן שלו וציווה עליי
לענג אותו... יאללה אני לא מאמינה איזה אומץ היה לי! את
קולטת??? בדרך לחנות שלו לקחתי את תער הגילוח של אבא. אהבתי כל
כך לפנק אותו ובין היתר הייתי מגלחת אותו בכל בוקר. הוא כנראה
לא שם לב. יונתן המשיך לקלל ולהשפיל אותי, דחף לי את הראש. אז
פשוט התרוממתי בשיא המהירות ובפתאומיות, לא ריחמתי עליו
לשנייה. אוי כמה שאני שונאת אותו! פשוט, פשוט חתכתי לו את
הגרון המטונף הזה. מאוזן ימין לאוזן שמאל. חד וחלק!"

כשסיוון סיימה, עיניה, נרגעו חדלו מלהתרוצץ. פניה נמתחו, אור
אפף אותה. נגולה אבן מליבה. היא נזכרה שאינה יודעת עלי מאומה.
החלה לחקור. הדמעות חנקו אותי, חשבתי ש... אני מתה, הרגשתי
קרובה והייתי כל כך רחוקה. התכרבלתי בתוך עצמי, חיפשתי דרך
לחמוק מעיניה. מחשבות רצו בלי סוף, רציתי שתדע שאני בכלל לא
מסכנה. שתדע שאני בכלל נכנסתי לכאן במטרה להפליל אותה... עזרתי
אומץ, חיבקתי אותה ואמרתי שיש לי וידוי קטן.

"סיוון, לא חשבתי אי פעם שארגיש קרובה אלייך כמו היום. שמי
האמיתי הוא קרן. אני בת 21 ואני, אני, אני שוטרת סמויה.
הוכנסתי לכאן כדי לאסוף ראיות, לעזור להוכיח שאת אשמה. נכנסתי
לכאן מורעלת נגדך, שנאתי אותך ועכשיו, אני חסרת אונים, אני
מאוהבת בך, בכנות שלך!".

סיוון קטעה אותי בעצבים. זרקה כמה מילות גנאי וקיללה את כל
משפחתי לדורותיה אבל היה משהו בעיניים, מעין ניצוץ. היא התמלאה
אמונה, כאילו בטחה בי שוב. סיוון אמרה שהיא מאוד רוצה להיות
מואשמת ברצח הזה. לא היה איכפת לה. חזרה ואמרה בתקיפות שהיא
מתנגדת בתוקף שהסיפור יצא מכותלי התא. הבנתי אותה. היא העדיפה
להיות מואשמת ברצח כפול ולשבת מאסר עולם, מאשר שסיפור האונס
המתמשך יתגלה והיא תושפל שוב ושוב. התא הקטנטן והצר גדל, ביני
לבינה נפערה תהום עמוקה. תהום של שקרים, הונאה, בגידה וכאב.
למרות סלידתה המפורשת, התקרבתי והיא התרחקה. כפיתי את עצמי
עליה. חיבקתי, נשקתי ללחייה הלחות ולחשתי לאוזנה: "סיווני, אני
אעשה הכל בכדי לעזור לך, את מקסימה, את אמיתית, את כל כך
שברירית. כל כך קל להאשים אותך. אני לא אתן לזה לקרות!".

לחצתי על התליון השחור, מור הופיע בפתח התא. פניו היו מותשות
ומודאגות. הוא נזף בי על שנחשפתי לא לצורך. סובבתי את ראשי
לעברה. שקעתי בענייה בפעם האחרונה. שלחתי נשיקת פרידה לאוויר
וצעדתי אל ההיגיון.


לאחר כשלושה חודשים, בבית המשפט מבטינו הצטלבו, התמלאתי פתאום.
היא הייתה כל כך יפה, טהורה אמיתית. העדתי ללא פחד, כל כך
רציתי להגיע אל האמת כבר.
לאחר מכן, עזבתי את עבודתי התובענית, כפוית הטובה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מקליד ביד
אחת.

השנייה תפוסה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/3/06 8:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורית טל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה