חדר קטן, 2 ספות ורודות ומנורה המאירה את הכל בלבן חזק. 2
נשים, יושבות, מסתכלות אחת על השניה. דממה.
"אני אכתוב את כל מה שאת אומרת" היא פתחה ואמרה, הינהנתי
בהסכמה. 5 דפים מולאו אחר כך, מילים בכחול על דף שורות פשוט.
היא חיכתה שאדבר, שאומר משהו, שלא אשתוק, היא ידעה.
"עברתי ניסיון לאונס בגיל 17" אמרתי מיידית, רוצה שכבר הכל
יטופל, שום דבר כבר לא איכפת. היא שתקה לרגע וביקשה עוד פרטים,
היה לה קול שקט, שקט מדי לפעמים. והייתי צריכה להסתכל על
השפתיים שלה כשדיברה, לא רציתי להסתכל עליה, העדפתי להסתכל על
התמונות בחדר.
נתתי קצת פרטים, לא הכל, לא יכולתי, לא רציתי לבכות. לא שם, עם
הטישו פתוח על השולחן רק מחכה. אני יותר חזקה מזה, ידעתי, 3
שנים אני שומרת הכל בפנים ונראית בסדר מבחוץ, פגישה אחת,
ראשונה לא תפגע בי כל כך מהר.
היא הנהנה, שוב ושוב, שאלה אם סיפרתי למישהו, קולה מרמז שהייתי
צריכה, שזה טוב שזה עוזר. ציינתי כי רק לאחרונה, רק עכשיו
כשהחלטתי ללכת עם זה לטיפול, כשזה כבר פגע בי יותר מדי.
"ואיך הם הגיבו?" היא שאלה, שונה ממנה. לא ברוגע.
הלוואי שהתגובה שלהם היתה רגועה כאילו זה דבר נורמלי, כאילו
אני אדם נורמלי ולא שונה. אנשים פשוט הסתכלו עליי בחוסר הבנה,
ברחמים. במבט הרחמים הכואב שאת לא יודעת איך לעכל אותו.
שיחקתי עם חוט שקרעתי מהתיק שלי, קשרתי אותו עוד פעם ועוד פעם,
מחזיקה את עצמי כשהיא שואלת את כל השאלות.
שאלות על הבית, החברים, הקשרים שהיו לי מאז ואיך הם נהרסו.
תמיד הם נהרסו.
מבטה השתנה קצת כשהודיתי שלא אהבתי מעולם, שלא יכולתי לסמוך על
הבחור מספיק וככה נשבר לי קשר אחר קשר. היא נראתה קצת שונה אז,
טיפה יותר אנושית. פחות כאילו שעה אחרי שעה היא שומעת סיפורים
דומים.
50 דקות עברו מהר, מהר מדי, לקח לי זמן עד שהרגשתי נעים לדבר.
היא אמרה לי שזה אמיץ מצידי לבוא ולדבר ובעצם בכל השנים האלו
הרגשתי לבד, וזה לא נכון עוד. היא צדקה, הייתי לבד 3 שנים, לבד
עם הכאב של עצמי. קבענו פגישה לשבוע אחרי, שעה קצת יותר מוקדמת
ויצאתי בלי לומר מילה. לא ידעתי מה נכון להגיד, שלום, להתראות,
תודה, מה הקשר בינינו היה.
בחוץ היה קר יחסית וחושך מוחלט, המנורות שוב היו מקולקלות ואני
הלכתי צעד אחרי צעד לא מבינה בדיוק מה עכשיו, ולאן מפה.
מגלה לאט שאני לא יודעת כבר כלום, כלום.