- לאמא -

"הרסת לי את החיים, נבלה", אני אומרת והיא משתתקת, מנסה בטח
להבין את כל מה שאמרתי, ואז צוחקת.
"טוב, גם לי יש אחת", היא אומרת ומתחילה לספר, וגם אני שותקת
ומתרכזת, ואז צוחקת כי זה באמת מצחיק.
אנחנו מתחילות לספר בדיחות גסות, והיא צוחקת וצוחקת, וגם
איפשהו מאחורי החיוך והמבט המשועשע אני בטוחה שהיא מסמיקה קצת,
איך ככה הבת שלה מדברת ומה היא חושבת, אבל זה לא מביך והיא גם
מספרת ואני צוחקת. ואנחנו ממשיכות לדבר על הכל בציניות הדפוקה
שלי ובתגובות המופרעות שלה, וצוחקות ולפעמים מתעכבות על איזה
משהו חשוב, וממשיכות הלאה. ואני מדברת המון ומהר, והיא מתרכזת
בהכל כי היא יודעת שאם היא תפספס מילה ותשאל אני אשתגע לחזור
עליה.
אנחנו נפרדות בחיוך כשאני יוצאת מהדלת. הקור מכה בי ומקפל את
התודעה שלי לכאב עמום בדיוק במרכז החזה. דוקר אותי שם, הנשימות
שלי קשות וכואבות. אני נכנסת למכונית ומתניעה, דמעות זולגות על
פניי, מורידות עלי את הגשם הראשון של של חוסר המשמעות לתקופה
זאת. כי זה כואב, ההבנה שלכך חיי נהפכו, מרדף חסר תועלת אחרי
עבודה ושנה מבוזבזת של לימודים, ומסכנות, הרבה מסכנות של
ניסיון לשחזר טעמים ישנים מהעבר, וצעיפים יקרים מדי ובדידות
משתקת. ההבנה הזאת, ההבנה שאני קטנה וחסר משמעות, פוחדת מהצל
של עצמי, מתעמרת עם השדים הקטנים שצומחים על דפנות ראשי
ומזכירים לי שאין טעם. פשוט אין טעם לנסות או להיות.
אני נוסעת ונוסעת, מקווה לא להגיע כל כך מהר. המוזיקה מרגיעה
אותי או מעיפה אותי מעצבים, אני נהיית היסטרית לאט לאט.
אני צריכה אותך, אני נושמת לי בשקט, מחייגת את המספר הישן
וממתינה. אני בוכה מהעבר השני של הטלפון, והיא מבררת, מנסה
להבין מה השתבש בכמה דקות נסיעה. אני מספרת לה על הנשימות
הקטועות, והפחדים. על הבזבוז, והיא רק אומרת שאין דבר כזה
בזבוז, ושהזמן עוד שם והוא שלי וזה בסדר. ואני בוכה ובוכה,
והיא מדברת מילים שקטות רכות ומבקשת שאני אחזור הביתה, כי זה
בסדר ויש דברים חשובים יותר.
ואני לא יודעת, כמה שאני לא יודעת דברים, אני אומרת, והיא
מקשיבה עדיין ואני שומעת קצת עצב בנשימות שלה. הבחירות שלי,
אני מתחילה לבכות כל כך בצידי הדרך של אמצע העיר, מדברת על
החיים שלי כשאנשים עוברים עם מטריות בדרך לחיים שלהם, הבחירות
שלי.
והיא אומרת שזה לא משנה בכלל, זה פשוט לא משנה, ושהיא אוהבת
ומאמינה. והיא לא אומרת סתם, היא אף פעם לא אומרת סתם, למרות
שאני הבת שלה היא באמת מאמינה. אני לאט לאט מתעשתת, נובמבר
ריין הזה לא הולך לחנוק אותי אני חושבת. והיא מדברת בהרבה
הגיון ובעוד יותר הרבה רגש, מנסכת בי שלווה. ואז בסוף היא
מרימה את הקול, כמעט צועקת, כועסת שאני מוותרת, כועסת שאני
נכנעת לשדים הקטנים ולשקרים הגדולים. ואני צוחקת איך בזמן שאני
בוכה היא צועקת, ואז גם היא צוחקת ובוכה ושתינו משתגעות שם עם
כל הרגשות האלו. והיא אומרת שגם לה לא קל, וזה נכון, ושכדאי
שאני אבין שזה בסדר. ואני רוצה למות מאיך שהתקשרתי ככה בוכה,
בחוסר התחשבות, היסטרית ומגומגמת ומפוחדת. והיא יודעת ואומרת
שטוב שהתקשרתי, ושהיא אוהבת כל כך אוהבת, ולא לדאוג. ואיך אני
יכולה לדאוג שממרחק קילומטרים, ובתים ואנשים וכבישים, והגשם
הזה, אני מרגישה את האהבה הענקית שלה. היא אומרת שהיא רואה
שאני בוכה ונשבר לה הלב, אני מנגבת את הדמעות והנזלת הנלווית
ומצחקקת, קוראת לה האח הגדול כי היא רוסיה פסיכית שבטח התקינה
מצלמות במכונית לעקוב אחריי, והיא אומרת להפסיק לקרוא לה
פסיכית ושאני הפסיכית, ואנחנו שוב צוחקות ונחנקות מדמעות
ומצחוק. אנחנו מנתקות והקור הזה נכנס פנימה שוב, מובס במאבק
למול הקתרזיס הקטן עם עצמי.
אני נכנסת הביתה ורואה אותה יושבת עם ספר. "היי תחת" אני
אומרת, "היי תחת" היא עונה וחוזרת לספר. אני צוחקת, נראה לי
שאת האמא היחידה שעונה בלבביות כשהבת שלה מברכת אותה ב"היי
תחת". היא באה לנשק אותי ואומרת שאני כנראה הבת היחידה שאומרת
לאמא שלה "היי תחת" ומתכוונת לזה.
העיניים האוהבות הירוקות שלה נעות בין השורות של הספר, מתרכזות
בתמימות של ילדה. חשבתי לעצמי כמה שאני אוהבת את האישה הזאת,
מרכז חיי, ליבת השפיות שלי, העמוד המגליד מפצעיו שלו, שאני
נשענת עליו. דיברנו ודיברנו, ואמרתי שאני לא יודעת לאן אני
הולכת ואיך, ומה לעשות כדי להיות מאושרת. אבל היא אומרת שזה
בכלל לא משנה, והעיקר שאני מנסה. ושבכלל, אני בדרך הנכונה,
וההחלטות שלי היו צריכות להעשות כי הן נעשו כבר.
וקשה לי, אני חוזרת ואומרת, והיא מחבקת ודמעות זולגות, וזאת לא
אשמתך אני אומרת, אבל עדיין קשה. היא מסתכלת עליי ומחבקת שוב.
ילדה שלי, היא אומרת, אני כאן, ויהיה לך בסדר. ואני מאמינה לה.
באמת שאני מאמינה.