אף פעם לא ביקשתי או רציתי שמישהו יבין אותי. סך הכל, ילדה בת
13 ומשהו, קצת  פלספנית לפעמים, יש אומרים מוזרה...
אז למה בעצם שמישהו יבין אותי?
ואני מקבלת את זה ומכבדת את זה ומבינה את זה לגמרי. זה קשה
להבין ילדה שהיא קצת פלספנית לפעמים, ויש כאלה שאומרים שהיא
מוזרה.
אז במשך כמה שנים חייתי בידיעה הזו ש"אני לבד", וכדאי לי
להשאיר את המחשבות והרצונות שלי לעצמי כי במילא אף אחד לא יבין
אותי.

אבל לא, תמיד חייב לקרות משהו שישנה השקפת חיים שלמה.
הורדתי איזו תוכנת דיבורים, ולא הבנתי מה רוצים ממני. התחלתי
לדבר עם איזו אחת בת שלושים ומשהו מלואיזיאנה או השד יודע
מאיפה, עד שקלטתי מה אני אמורה לעשות ומצאתי אותו.
התחלנו לדבר על מוזיקה.
אני אמרתי שמוזיקה ישראלית זה חרא של דבר (ונא לא לעשות עליי
לינץ') והוא טען שכדאי לי לשמוע עוד סוגים של מוזיקה לפני שאני
שופטת בלי לדעת.

דרך הדיבור שלו הייתה מיוחדת- עדין ועם זאת תקיף, לא כופה אבל
לא רכרוכי, נו... מיוחד כזה.
אז המשכנו לדבר, פה ושם. עד שזה נהפך לקשר של ממש- מהבנה
מצויינת דרך הקשבה ועד לאהבה.
כבר אמרתי שהוא היה היחיד שהבין אותי....?

הוא קרא אותי כל כך טוב, כאילו הוא מכיר אותי מאז שנולדתי או
לפחות כמה שנים טובות. אבל בלי שום ידיעה על הרקע  שלי או על
מה שעברתי בחיים (לא שזה משהו מיוחד)- הוא קרא אותי וידע מראש
כל מה שרציתי להגיד.
עזר לי בהכל, הבין אותי, היה שם כשהייתי צריכה אותו.
הוא הבין אותי הכי טוב ולא חשבתי לרגע להפסיק לדבר איתו.
טוב, אז זה וירטואלי (עדיין) ותכלס אני ממש לא יכולה לדעת מה
מסתתר מאחורי זה (למרות שאני כבר מזמן לא חושדת או משהו כזה)-
אבל אני אוהבת ומבינה, אז אני ממשיכה לדבר איתו. ואני אפילו
נהנית מזה. נשבעת.

מוקדש לו, לאחד והיחיד שמבין אותי באמת.