"טיפשה, כל כך טיפשה" היא אומרת לעצמה.
איך בכלל העיזה לחשוב שוב שהכל יסתדר לה. היא מתחברת למסנג'ר,
הוא מחובר. שולחת הודעה, הוא לא עונה. טיפשה, כל כך טיפשה.
מתנתקת. מתחברת שוב. אולי פשוט יקח לו זמן לענות. והוא עונה.
הוא מדבר איתה על סתם דברים, כאילו בכלל לא התכוון שיקרה משהו.
אז היא נהיית עוד יותר עצובה. היא כל כך טיפשה לפעמים. אומרת
שהיא צריכה ללכת. שוב פעם היא מתנתקת, הולכת לאכול. היא פותחת
את המקרר והוא מלא באוכל, אבל היא לא באמת רעבה אז היא מתיישבת
על הרצפה ובוכה. נגמרות לה הדמעות, אז היא הולכת לישון. כשהיא
קמה בבוקר, הילדה טיפשה, היא מקימה את עצמה, לובשת את החצאית
הכי קצרה והכי הכי יפה שיש לה בארון, מתאימה לה גופייה לבנה
והולכת לבית ספר. מסתכלת עליו שוב ושוב. שוב ולשווא. חוזרת
הביתה, מתיישבת על הרצפה ובוכה שוב. היא לא נהנית מהבכי, אבל
זה משחרר. לפעמים זה משחרר. כשהיא סוף-סוף מקימה את עצמה
מהרצפה יש לה סחרחורת, היא כנראה קמה מהר מדי- היא נופלת על
הרצפה ב"בום" אחד ענקי ובדרך היא גם דופקת את הראש בשולחן אוכל
אז היא שוכבת על הרצפה ובוכה בגלל שכואב לה הראש ויורד לה דם,
אבל בעיקר בגלל שהיא אוהבת אותו והוא לא אותה. אמא שלה מגיעה
הביתה ומוצאת אותה על הרצפה עם שלולית קטנה של דם ליד האוזן.
אמא שלה נורא נלחצת אז היא מתחילה לבכות ורק כשהיא קולטת
שהילדה הטיפשה שלה בכלל לא בוכה אלא צוחקת היא נרגעת טיפה
ויוצאת מהמטבח. אז אין לה כבר ברירה, הילדה הטיפשה מרימה את
עצמה ומתחילה לנקות את הדם. עוד כואב לה הראש, אבל יותר מכל
כואב לה הלב. אחרי שהיא מסיימת לנקות את השלולית הקטנה של הדם,
היא הולכת לשירותים ולא שמה לב שהיא מטפטפת דם על הרצפה כל
הדרך. היא מסתכלת על המראה בשירותים ומתחילה לבכות. נדמה לה
שכבר כואבות לה העיניים מרוב בכי, אבל היא לא יודעת אם זה בכלל
אפשרי אז היא מפסיקה לחשוב על זה וגם מפסיקה לבכות. היא נכנסת
לחדר שלה ונשכבת על המיטה, הדם שלה נוזל על הסדין והיא נרדמת.
היא חולמת עליו בלילה חלומות ארוכים, חלומות נעימים. היא קמה
בבוקר וקר לה מבפנים. "טיפשה", היא אומרת לעצמה, איך יכולת
לחשוב שהכל יסתדר.