מה עושה אדם,
כשבבוקר לעצמו הוא קם?
נלחם בקורי הכרה,
המפרידים בין חלום,
למציאות משמימה.
קם הוא לבד,
ממיטת ערוב חייו,
לחיי סגפנות מפחידה.
ועולם מסביבו סובב.
ונדמה שחייו,
מתנהלים בהילוך איטי,
כבסרט צרפתי משנות השישים,
מול קופסה המשקרת,
מציאות אחרת,
פתרון קל,
לאנשים נואשים.
מתנועע מצד לצד,
במסדרון צר,
הקושר בין חייו -
למציאות.
לגיחות קלות -
בהפוגות.
ובחזרה לבדידות.
ומדהים הוא הכלא,
החזק מכולם,
המוגן מכולם,
השמור מכולם,
ללא חנינה,
הנמצא עמוק במוחו,
של אדם המחפש גאולה.
האומר לעצמו מדי בוקר יומו,
דברי הבלים
כמקודם.
ומפריח עולמות,
בניצני דמיונו,
עולמות שמחוץ ללא פשר.
ושואל עצמו -
האם חיים אלו -
קצבת נשמתי מיום ליום?
הרי עולם גדול שם בחוץ!!!
ואולי למעשה רק להפך?
ובערוב היום,
עת אפלת העולם
משתלטת על כל בית,
ונר נדלק בחלון,
מתבונן במרמה הוא
מעבר לאופק
של דלת חדרו הקטון,
ושר קינה חרישית
על עולם שחלף ועבר.
ומעלה באוב
דמויות נשכחות,
מעולם שהיה ונגמר.
ועולם שלם
מתקיים במוחו,
ודמיונו הפורה שוב מפריח
בלוני מציאות,
עם גז של דמיון.
בקיטון מאובק ומסריח
בעולה על משכבו
באשמורת לילה שניה,
עת שוכב הוא ומתבונן בתקרה,
לפתע מודע הוא,
נאלץ להתמודד
עם כובדה של הכרה.
ומה עושה אדם,
כלשעצמו בבוקר הוא קם?
הוא קם?