[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאור דראם
/
אהבת המלחמה שלי

אהבת המלחמה שלי
לא האמנתי שזה קרה לא רציתי להאמין נלחמנו כל כך הרבה זמן שלא
ראיתי מה קרה ואז שמעתי את הפיצוץ, דאגתי מורן הייתה שם  אני
לא מאמין לא רוצה להאמין לפתע הגיע אחד הקשרים ואמר: מורן
נעלמה ואנחנו חושבים שהיא מתה!
הבשורה עברה כל כך מהר מורן מתה!
ידעתי איזה טיפש יכולת להיות ארז.
לא הייתה צריך לתת לה ללכת להילחם!
אני ארז דבש בן 19 מחיפה ומורן שלום היא אהבת המלחמה שלי,פגשתי
את מורן בהתחלת המלחמה נגד הבריטים שנינו חיילים של האצ"ל.
למורן היה חזון שתהיה ארץ ואני הלכתי אחריה.
אבל עכשיו נגמר החזון לא רציתי להאמין לכן רצתי למקום בו נשמע
הפיצוץ בדקתי בכל מקום לא מצאתי אותה!
לא לא יכול להיות מורן הלכה ולא תשוב לעולם צעקתי: מורן
תחזרי!
הלכתי בחזרה למחנה לא הייתה אווירה של ניצחון אלה של הפסד,
הרבה מאיתנו הלכו אפילו לא שמעתי את שם המתים רציתי בעצמי למות
להיעלם לעשות הכול העיקר שמורן תחזר!
הלכנו לאחר שלושה ימים להעביר את הידיעה להורים שלה אני הייתי
אחד המודיעים התעקשתי!
הוריה של מורן קיבלו את ההודעה בבכי ניסיתי לנחם אותם למרות
שגם אני רציתי לבכות,אבל לא בכיתי רציתי לצעוק אבל לא צעקתי רק
נשארתי דומם.
הלכתי הביתה לא הייתה עוד את התחושה של צחוק ושמחה אלה רק עצב
גדול.
כשאגתי הביתה לא אמרתי כלום רק נכנסתי לחדר שלי כמה זמן הייתי
שם שעה שעתיים יום אולי שבועיים,תחושת הזמן עבדה לי לא יכולתי
לזכור רק שכבתי במיטה בתוך העצב של עצמי.
לבסוף קמתי ידעתי שאם מורן הייתה פה היא לא הייתה רוצה שאתנהג
כמו תינוק אז התחלתי להגדיש את עצמי למחתרת ישנתי מעט וכולם
חשבו שהשתגעתי כששאלו אותי מה קרה תמיד עניתי אותו דבר: זה מה
שמורן הייתה רוצה!
זה קרה ביום שהלכנו למשימת הדבקה כרוזים שמענו קול אמרתי
לבחורים להחביא תדבק וללכת הם נענו ברצון החביאו תדבק והלכו
משם בהליכה מהירה.
התקרבתי לשיחים ושמעתי קול ששואל: ארז זה אתה?
עכשיו אני חשבתי שהשתגעתי שאלתי: מורן?
וישר הרגשתי זה לא חלום ולא המציאות מורן חיה!
עכשיו ראיתי אותה היא עדיין עם אותם בגדים של אותה משימה שבה
הינו בטוחים שנעלמה.
עכשיו חזרנו הביתה והיא סיפרה לי מה קרה האמת היא שהיא עפה
לתוך בור ולא שמעה אותי צועק.
הגנו לבית שלה ההורים שלה בהתחלה כעסו על זה שהעירו אותם כל כך
מאוחר בלילה אבל כשהם ראו את מורן פניהם האירו והם שאלו: זו את
מורן?
הם לא האמינו למה שהם ראו לרגע היה שקט ואז אביה של מורן צעק:
זו את!
זאת מורן!
הייתה כל כך הרבה שימחה שכבר עיבדתי את  תחושת הזמן לבסוף
הלכנו מורן ואני לפארק להשלים את הזמן שעבר דיברנו על מה
שקרה...
מורן סיפרה לי איך היא שרדה את הכול ואני סיפרתי לה שבכיתי כול
יום בידיעה שהיא מתה...
ימים חלפו והסתיימה המלחמה מורן ואני נפרדנו אבל בכל זאת היינו
ידידים אבל עדיין שנינו זוכרים איך בלילות הקרים התעטפנו באהבת
המלחמה שלנו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הצלחה מסחררת
לחנות יד שניה



משה אופניק
בשוונג


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/2/06 8:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאור דראם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה