לפני שבועיים זה שוב התחיל. כל שנה אותו סיפור.

באותו יום חזרנו הביתה מבית הספר, הוא היה מעוצבן בגלל הבחינה
בספרות, אני רבתי עם חברה. רבנו, לא נתתי לו, והוא לקח בכח.
היום, ארבע שנים עברו מאז.

זה התאריך. כל שנה, בערך שבוע או שבועיים לפני יום השנה לתקיפה
ההיא, זה מתחיל מחדש: הסיוטים, הלילות הארוכים ללא שינה,
והימים שלאחריהם, שהם ארוכים עוד יותר. שוב את רואה אותו,
שומעת אותו ומרגישה אותו. ואיכשהו, כל פעם זה כואב קצת יותר.

וכל שנה ביום עצמו זה הכי גרוע. לא משנה מה את עושה, את לא
מצליחה לשכוח, לא מצליחה לעצום עין, מבלי שהוא יופיע.
סביב השעה שתיים, השעה שבה חזרתם מבית הספר, זה נהיה הכי גרוע.
כל שנה את מנסה קצת לישון, לפחות בשעה הזאת. ואף פעם לא
הצלחת.

שבוע וחצי לפני יום השנה הראשון זה התחיל. ישבתי בחדר, והוא
חזר, ורציתי לברוח, ולא היה לי לאן. את כל אחר הצהריים ביליתי
במיטה, עם אף אחד מלבד הדמעות שלי, והזכרונות ממנו. ושוב לא
ישנתי, ורק רציתי למות.
בשבוע שלפני התאריך יצאתי עם חברים, והם הזמינו קצת אלכוהול.
מעולם לא שתיתי לפני כן, אבל הרעיון לשכוח הכל קסם לי מאוד.
חשבתי שאם אני רק אשתה מספיק, אז הכל יעבור, ויפסיק לכאוב לי.


לא משנה כמה שתיתי, כנראה לא שתיתי מספיק.

בבוקר שלמחרת התעוררתי, והבעיות חיכו לי שם, ביחד עם כאב ראש
שלא ידעתי מימיי, ויובש בפה. שוב ניסיתי לשתות.

וגם הפעם כנראה שלא שתיתי מספיק.

זה התאריך. כל שנה אותו הדבר. בערך שבוע או שבועיים לפני יום
השנה לתקיפה ההיא, זה מתחיל מחדש: הסיוטים, הלילות הארוכים ללא
שינה, והימים שלאחריהם, שהם ארוכים עוד יותר. שוב את רואה
אותו, שומעת אותו ומרגישה אותו, וזה כואב עוד קצת יותר.

ואיכשהו, אף פעם את לא מצליחה לשתות מספיק...

לפני שבועיים זה התחיל שוב. אבל החלטתי שהשנה, ארבע שנים אחרי,
אני אעשה את זה אחרת. שבוע לפני התאריך לקחתי חברה טובה ונסעתי
לאילת. חצי מדינה ממנו זה לא מספיק רחוק, אבל זה משהו.

ואז היום הגיע התאריך. היום לא עשיתי שום דבר מיוחד, רק קמתי
בצהריים וסידרתי את החדר ופירקתי את המזווודות שלקחתי לטיול
לאילת, ועשיתי כל מיני דברים שהייתי עושה במילא.
ופתאום שמתי לב שכבר ארבע וחצי, ושהשעות האלה שהם סביבות הזמן
שחזרנו אז מביצפר פשוט עברו בלי שאני אשים לב.

ואם זה קרה, אז גם יהיה יום שיעבור בלי שאני אזכר בזה בכלל.
ויהיה מישהו שאני אהיה איתו בלי לחשוב עליו אפילו פעם אחת.
ויקרו כל מיני דברים שכבר מזמן הפסתי לקוות שהם יקרו.
ואין לך מושג כמה שזה כיף לשאוף לזה עכשיו.
איזה מרץ שזה נותן...

מרץ כזה שאי אפשר לקבל משום קוקטייל.

ארבע שנים אחרי את מבינה, שזה לא שלא שתית מספיק, זה שלא שתית
את הדבר הנכון.
ואת יורדת למקרר שלך, מוציאה את היין והוודקה, וזורקת אותם לפח
כשהם חצי מלאים.
את מכינה לך כוס תה עם נענע, מסתכלת החוצה מהחלון אל יום יפה.
יום שהוא יפה מדי מכדי להיות מגעיל רק בגלל התאריך שלו.

וסופסוף, ארבע שנים אחרי, יש לנו, לי ולך, עתיד לצפות אליו...