מאת: נריה כהן וגיל ברינגר

"...יצירה זו שלפנינו - אם בכלל ניתן לכנותה כך -  עוסקת בעצם
בסוגיה טראגית ביותר, ומשום כך דווקא אנושית כל כך (על אף
האופן הבוטה מעט, בו מוטח בפנינו המסר). נאיביות קיצונית
המאמינה בכל ליבה כי לכל יש תכלית ולכל דבר יש סיבה השואפת
לטוב המיוצגת בדמותו של 'תום', פוגשת בחוסר התוחלת ובשרירותיות
האופיינית לגופים ביורוקרטיים עמוסי מנגנון, כדוגמת הצבא, בהם,
שלא בזדון, נשכח לעיתים קרובות האדם הפרטי. מפגש כזה, כפי
שמצוייר לפנינו בלא מעט גרוטסקה, כאשר הוא מתקיים ללא הכנה
רעיונית מתאימה, תמיד תהא ראשיתו מפח נפש וסופו טרגדיה..."
(מדברי הביקורת)

קיץ:

חצי שעה אחרי תחילת השמירה הרגשתי מעט עייפות, העיניים נעצמו -
לשניה אחת, לא יותר. היום הקשה שעבר עלי הותיר בי את רשמיו -
יום שלם של עבודות רס"ר, להעביר גל של אבנים מצדו האחד של
הכביש לצידו השני כששמש סוף תמוז קופחת על ראשי.
במפתיע, שלוש וחצי השעות הבאות עברו בטיסה. התכוננתי כבר לרדת
מהשמירה וסקרתי במבט בוחן את העמדה, מתכונן לפרידה - זמנית
כמובן, עד לפגישתנו הבאה, אותה שעה, אותו מקום, השמירה השבועית
שלי - יום שני בין שתיים לשש.
התבוננתי בגפן הזקנה שמעלי. עמוסת פרי, מודלית היתה על הסככה
הקטנה, שליד הנשקיה הישנה, בקצהו הדרומי של הבסיס. לפני
חודשיים סיימו לבנות את הנשקייה החדשה אבל משום מה, אף אחד לא
העלה בדעתו לבטל את העמדה הישנה. אורית, המפקדת שלי, הסכימה
איתי ואמרה שאכן יש 'מידה לא מבוטלת של סבירות' בהצעה שלי לבטל
את העמדה, אבל טענה ש'הצעה דרמטית כזו', כהגדרתה, צריך להעלות
בפני מקבלי החלטות בשלבים הגבוהים יותר בסולם הפיקוד.

'ומה אם המצרים נכנסים פתאום למלחמה?' שאל אותי השלב הגבוה
יותר בסולם הפיקוד.
עד כמה שהיה זכור לי, הצבא המצרי מעולם לא עבר את אשדוד ובטח
שלא הגיע לצפת, אבל כשעניתי שזה נראה לי 'לא הגיוני' התפרץ עלי
סגן אלוף אוהד, אמר משהו על כך שאין לי מושג וחצי מושג
באסטרטגיה ושילח אותי ממשרדו.

השעה הייתה  שש ורבע. איש לא בא להחליף אותי. הבנתי שמשהו
כנראה קרה.
אורית הגיעה בשבע וחצי. 'תום, אני יודעת שטוחנים אותך קצת, יש
להם איזושהי בעיה קטנה בלוח השמירות. אל תדאג, נפצה אותך'.
אחרי שפנתה לדרכה, חלחלה בי תחושת הבושה. למה אני תמיד צריך
להתלונן? אורית הרי אמרה פעם שבבה"ד 12 הן עבדו כל היום בלי
הפסקה ולא העלו על דעתן להתלונן.

אבל אולי בגלל זה היא קצינה ואני לא.

השמש התחילה לשקוע, וזרחה, ושוב שקעה. בימים הבאים, כשהרעש
הסטטי במ"ק פסק, השתרר בי שקט פנימי. התחלתי הוגה בשאלות היותר
מהותיות, בשאלות הקיום המנסרות בחלל עולמו של כל אדם.
כמו הנסיך הקטן, אהבתי גם אני את השקיעות האלו של חודש אב.
שאלתי את עצמי, האם הטראגיות שבשקיעה היא חלק אינטגרלי מהתופעה
הפיזיקלית הקרויה 'שקיעה', או שמא היא אך ורק נגזרת למצבו התוך
נפשי - אונטי של האדם המביט בה? ואולי, כך חשבתי, גם התופעה
הפיזיקלית של שקיעת השמש אינה אלא ביטוי לאותה אידאה אפלטונית
מופשטת של קמילה, גסיסה ומוות?

העברתי את ידי על פני, מגרד את הזקן בן החודש שצמח עליהן. הגפן
הזקנה כרעה תחת עומס הפרי כמו מתמרמרת על מר גורלה, לא מבינה
שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד, משימה אותה צריך למלא בכל מצב.
קרני שמש אחרונות זנחו את סככת הפח החמה עדיין שמעלי, מפנות את
מקומן לצינת ערב של סוף הקיץ. הצטנפתי בפינת הסככה - שומר על
תצפית טובה והיקפית על הגיזרה, מחכך את ידי זו בזו על מנת
להתחמם, מצפה לבאות.

סתיו:

עלוות הגפן כיסתה את עמדת השמירה כמרבד. להקות ציפורים מדרימות
עברו מעלי, רוח סתיו הצליף בפני ללא רחם. התעטשתי בקול, כך
לפחות התיימרתי לחשוב ברגע הראשון. כמה דקות לאחר מכן התעשתי
בענווה. הבנתי שלא אני הוא זה שאכניס את ראשי להכריע במחלוקות
בנות אלפי שנים בין הפילוסופיה המזרחית-מעגלית לזו
המערבית-קווית. וכי מי אמר, שאל קונפוציוס (או שמא היו אלו
חכמי הזן?), שהעץ האחד הנופל בחשכת בדידותו במעבה יער אפל ללא
שם משמיע קול כלשהו? ומי ערב לכך, מלבד דמיוני הקודח, כי מישהו
יזכור שהיתה פה פעם התעטשות? והיה פה פעם עץ? שאהב? ושרצה
לגדול? שלא רצה לאכזב אף אחד? שרצה למלא את משימתו על הצד הטוב
ביותר? ואולי היה זה רק חלום בראשו של מישהו? ואולי לא היו
הדברים מעולם?
נדמה לי שהיה זה היום השבעים וארבעה כשראיתי את אורית רצה
בשביל המקיף את הבסיס. צעקתי לעברה 'מצאתם מישהו?'. היורה בא
באותו יום, ערפל כבד הקשה על הראות, לא הייתי משוכנע שזיהתה
אותי. היא לא יכולה היתה לעצור, כנראה שהייתה על זמן, אבל היא
עוד הספיקה להשיב 'אל תישבר, תום, אוטוטו מחליפים אותך'.
אני מודה, רק חודשיים נוספים עברו וכבר התחלתי להישבר. אורית
תמיד נזפה בי על זה שאין לי אופי. מסתבר שצדקה. שוב איכזבתי
אותה. ספקות התחילו לקנן בליבי. ומה אם אורית לא תצליח למצוא
מחליף? יאיר ואריאל כבר השתחררו מן הסתם, ואולי כל היתר
עסוקים?
עננים כהים התקשרו מעל ראשי. בשיחת הצוות האחרונה שהשתתפתי בה
אורית דיברה איתנו על 'תושייה'. חשבתי שכדאי להתחיל לאסוף
זרדים לקראת החורף המתקרב. רק ליתר ביטחון.

חורף:

חולשה כללית אפפה אותי, האפוד שעל כתפי התחיל להכביד. הרשיתי
לעצמי לשבת.
חשבון הימים שלי השתבש. התחלתי להרהר על משמעות הזמן, עוד שאלה
שדפקה על דלתות קיומי - האם יש לו לזמן קיום משל עצמו, או שהוא
יחסי לחלוטין, כשרק שרשרת תגובות חשמליות - הקרויה 'מוח' -
נותנת לו ממשות מדומה? גם לייבניץ וניוטון התייסרו בשאלה הזו.
נדמה לי.
הגפן הזקנה לבשה לבן כתכריכים המזכירים לו לאדם את יום המיתה.
שלג צפתי כיסה את הסככה. הבטתי באדים היוצאים בנשימתי הכבדה.
אדים ההופכים לטיפות זעירות, טיפות הקופאות במקומן. הם הזכירו
לי סיפור שקראתי פעם על אדם שמצא את עצמו בתוך איגלו ללא
אפשרות לצאת מתוכו וכל נשימה שנשם בנסיון לשרוד, הפכה, ברגע
שיצאה מקרבו, לעוד שכבה של קרח מקפיא וחסר רגשות  בתוך האיגלו
שהלך וסגר עליו, ללא כל אפשרות להנצל מגורלו האכזר.  

אורית עברה שם שוב, בכוחות אחרונים התרוממתי ממקומי, נחלץ אך
בקושי מהשלג שהגיע למותני, רק שלא תראה אותי שובר שמירה. אסור
לי לאכזב אותה שוב. הסטתי את השערות שהאהילו על עיני והרהרתי
על כך שלמזלי יש לי אישור על זקן בארנק. 'תום', 'תכף הכל יהיה
בסדר, זה ענין של דקות עד שמישהו יבוא'. 'איזה קטע', חשבתי
לעצמי, 'היא כבר קיבלה סרן - שלושה ארונות'. רגע,  בעצם זה
ארבעה ארונות? או שניים? הראיה שלי היטשטשה. מעדתי. הרגשתי
שאני נופל ונופל ונופל, עיניי נעצמו. ואז כלום.

 

             
פקחתי את עיני כדי חרך. הרגשתי שאני מובל לאורך מסדרון לבן
ואינסופי. ראיתי אור בוהק בקצהו והרהרתי 'אז ככה זה...' לפתע
שמעתי קול עמוק וסמכותי שפתח ברכות: 'תום, יש כמה שאלות שאנחנו
צריכים לדעת, הדברים הרגילים, רק כדי למלא בטופס הקבלה ולדעת
לאן להפנות אותך'.
'כן!' עניתי בקול שבור, 'נשאתי ונתתי באמונה!' דמעות ניקוו
בעיני, בהיזכרי בציפייה בת חודשים כה ארוכים, לישועה שלא באה.
'תום?' שמעתי קול אחר, מוכר, שואל בחשש. 'הכל בסדר?'. רגע,
אורית, מה היא עושה כאן?!
'הוא קצת מטושטש, זה אופייני למקרים כאלה של התייבשות בקיץ',
אמר הקול הסמכותי, 'יש לכם מזל שהוא לא נשאר בעמדה יותר מחצי
שעה ושמצאו אותו בכלל. גם זה יותר מדי בשמש שהייתה היום'.
'אבל הוא יהיה בסדר, נכון דוקטור?', שאלה אורית בדאגה כנה.
דמעות היאוש התחלפו בדמעות של הכרת תודה אשר הציפו את עיני.
ידעתי שהיא תדאג לי. ככה זה, לא מפקירים פצועים, היא סיפרה לנו
פעם על בה"ד 12 וכל מה שהיא למדה שם. הרגשתי בושה על כל הפעמים
שקינן בי הספק, שחשבתי שאיש לא דואג לי, שכל מה שמעניין את
כולם זה רק איך הם יצאו בתחקיר.

'כלומר, אנחנו קצת לחוצים עם כוח אדם והכל, ואין ליחידה כסף
למילואימניקים, אז...'

למחרת השתחררתי מבית החולים. חזרתי לבסיס לקראת סוף השבוע,
ועליתי למשפט אצל סא"ל אוהד. הורשעתי ב'חבלה ברכוש צה"לי תוך
הזנחה ורשלנות בנסיבות מחמירות'. חזרתי למטלות ביום שני. בחמש
וחצי בבוקר התחלתי את עבודות הרס"ר, מחזיר את ערמת האבנים
שסיקלתי בשבוע שעבר, לצד השני של הכביש (סא"ל אוהד אמר ש'איפה
שהן היו בשבוע שעבר זה היה מצויין') תוך כדי הרהורים על האופן
בו אבלה את ארבעים ושניים הימים הבאים בבסיס. מאותו היום בשבוע
שעבר, נחרתו בי מילותיו של המשורר מאותה פואמה אלמותית:
'כובע על הראש, משקפיים בעיניים, ללכת בצל ולא לשכוח - מים'.