יושבת באוטובוס, נותנת לתמונות לחלוף על פני, זרמים של פרסומות
שאשכח בעוד שניה, ומאוחר יותר יצופו על פני התודעה שלי, יעלו
מעלה ואני אפלוט אותן החוצה.
באוטובוס יש אנשים, הוא לעולם אינו ריק כשאני עולה עליו או
כשאני יורדת ממנו. אני חושבת מי האנשים הללו, מה הם בשבילי?
הרי אני יודעת, האישה ההיא, עם השיער הצבוע, היא יורדת בתחנה
הרביעית לפניי. והיא עולה איתי על אותו האוטובוס בבוקר. כשהיא
מגיעה לתחנה אני כבר יודעת שהשעה בערך שבע, ושאני לא אגיע
מוקדם כל כך.
היא אוהבת לדבר, האישה הזאת. שמעתי אותה פעם אומרת שאלוהים
אוהב אותה, היא תגיע הביתה מהר.
אם אלוהים אוהב אותה, למה שלא יאהב גם אותי? גם אני רוצה פעם
אחת, להגיע הביתה מוקדם.
אבל האנשים, כמו הפרסומות, שוקעים לאחורי ראשי.
ואז הוא בא.
הוא משנה את צורתו, פעם היה דוב. לפעמים היה למכשף עתיק שזקנו
הלבן מדגדג את הרצפה (למרות שלא הייתה רצפה במקום בו דיברנו),
ופעם מצאתי את עצמי משוחחת עם קנקן תה ענק, מעוטר בפרחים קטנים
וורודים.
הוא עתיק מן הזמן, אינו קיים פיזית. הוא יושב איפשהו בין שכבות
המימדים, במקום בו כל המספרים שווים לכל המספרים, במקום בו יש
היגיון שאינו קיים כאן. הוא בא אליי לפעמים ומשוחח איתי. יש לו
מהות של מספר סיפורים, הפיה הטובה שתמיד יודעת הכל אך אין היא
מושיטה יד לעזרה. צופה מן הצד בנעשה בעולמו, יודע את סוף
הסיפור שלנו ויכול לתאר לנו גם את התחלתו.
פעם הוא לבש צורה של צב ענק, שריונו היה מעוטר בכסף, אבני אודם
וברונזה. אבל מתחת לכל זה היה בסך הכל שריון של צב, וזה בדיוק
מה שהוא אמר לי לאחר שהחמאתי לו על הופעתו המרשימה.
הוא תמיד לובש כובע כזה או אחר, ולפעמים רק נדמה שהוא לובש
כובע כשבעצם הוא לא.
הוא מכיר את כל השירים בעולם, את הבלדות העממיות, הסונטות
המתרפקות, הסימפוניות המהירות, ואת מנגינת תופי השבטים
העתיקים. כולן בראשו, והכי הוא אוהב את המנגינה של השבטים.
"אני מוצא בזה משהו שהתחיל בנקודה מסוימת ונמתח לקו שהיה לנהר
שזורם עד היום".
לא הבנתי אותו אז.
הוא התיישב לידי באוטובוס יום אחד. רק לא במושב שלידי, אלא
התיישב לצד האוטובוס הנוסע והביט בי מבעד לחלון, אל תוך
האוטובוס.
הייתי נבהלת אלמלא כבר הייתי מכירה אותו. אבל הוא הרי נמצא בכל
מקום, מאחוריי כל סיפור, לאו דווקא טקסטואלי, הוא שם. בסיפורים
שמנגינות מספרות, וסיפורים שנאמרים בשתיקה, וגם אלו שמתרקמים
בין זוג עיניים, הוא שם. הוא נמצא בכל אלה. הוא עצמו יושב
בלילות על הירח ורוקם אותם, חוט אחר חוט, רקמה קסומה של שתי
וערב שמתפרשת בסודיות בינינו ומחברת אותנו אחד לשני (כמוני
והאישה שאלוהים אוהב). אני הרי חייבת להכיר את זה שגורם לכל
אלו לקרות, ואכן אני מכירה אותו. הוא אפילו מזג לי תה מתוך
ראשו כשהיה קנקן בבוקר קיצי אחד.
התה היה נוראי.
הוא אמר שמעולם לא הכין קודם לכן תה.
הופתעתי, הוא הרי המכשף, הצב הענק, הדוב החכם, הרוקם שחיי בין
נשמותינו. הוא ענה לי על כך בתזכורת פשוטה: "זיכרי את השריון"
הוא אמר, ולגם לגימה ארוכה מספלו. הוא עיווה את פניו וירק את
התה. צחקתי ממנו, אבל הפסקתי כשהוא אמר לי שאני צוחקת מסבלם של
אחרים. זהו הטבע שלנו, לצחוק מסבלם של אחרים, ולטפס עליהם כעל
מדרגות אנושיות. ואז תמה לרגע, מה כל כך חשוב באנושיות?
אני יודעת שהוא יודע את התשובה, הוא פשוט רוצה שאשאל, אבל איני
רוצה לשאול. איני רוצה לדעת.
"זוהי עצלות. פרח שנרקב ומת לפני שהופך לפרי ומביא מחזור חיים
חדש". הוא עצר לרגע ואז שינה את דעתו, "לא, זוהי את. זוהי
האנושיות שבך, הפוחדת מפני הידע שהיא לא יכולה להכיל".
"אבל אמרתי, אמרתי שאני לא רוצה לדעת!"
הוא התעלם. ביקש ממני להחליט, פרח שנרקב או פחד אנושי. לא
עניתי לו, לא ידעתי מה זה היה. המשכתי להביט דרך חלון האוטובוס
על הכביש האפור, אור השמש הזורחת עלה באופק ושטף את האוטובוס
בצבעים כתומים, העציב אותי שאף אחד לא שם לב ליופיו של האור.
האוטובוס נכנס לעיר. רחובות מטונפים מלאים בחנויות לחלקי חילוף
של מכוניות, גדרות מכוערות ורמזורים טורדניים. היום הכביש כמעט
ריק, האוטובוס מגיע לתחנה שלי.
אני יורדת ומביטה בשעון - שבע וחצי.
אולי אלוהים אוהב גם אותי?