קמתי, נכנסתי - פאף! צרחות!
לא הבנתי, מה קרה?
התקדמתי, ופתאום ראיתי את מקור הבעיה.
הוא היה שם, לידה, לא הוציא מילה,
רק חייך חיוך מתוק וכ"כ מקסים של אהבה.
התחילה לצרוח שאני מפריעה, בלי שום התרעה,
לא נתנה לי להוציא מילה,
להגיד שבסך הכך רציתי לשאול שאלה.
אז הלכתי כי גם ככה אין לי זכות להיות שם,
ניסיתי לגונן על עצמי, להגיד שלא ידעתי שהוא שם,
שרק רציתי לשאול שאלה, שלא רציתי להפריע,
ואף אחד לא מוכן להקשיב...

אז אולי אני באמת רק מזיקה לסביבה,לאוויר,
אולי באמת הניחוח הפך לרע.
אני מרגישה כאילו בתוך בועה,
ואף אחד לא רואה אותי,
אף אחד לא מוכן לשמוע אותי.
אני צועקת, מנסה שישמעו, מנסה שיראו,
אבל לא... הם לא רוצים, לא מוכנים.
אבל למה?...

ורק בנאדם אחד מצליח לראות,
מצליח אפילו לשמוע,
מצליח אפילו להיכנס לתוך הבועה שלי,
ואז הוא עוטף אותי, שומר ומגן עלי מפני כל רע,
עוטף בחום ובאהבה,
נותן נשיקה, מחבק ואומר לי רק לזכור שיש לי לב טוב.
אבל גם הוא, כמו שאר ה'אהובים' שלי -
בלתי אפשרי. הוא אפילו הכי לא אפשרי שאין בכלל על מה לדבר.
הוא, יש לו דם אחר, מלוכלך,
אחיו הם רוצחים, שונאי אחיי שלי...
אבל הוא - יש לו נשמה נקייה, טובה, טיפת לכלוך אין עליה,
וליבו רוצה רק טוב.
אז אין יאוש, אבל אני עדיין בתוך הבועה, עם המעטפת -
שגם אותה אף אחד לא מוכן לקבל...
עדיין חנוקה, פגועה, פצועה, מדממת, בוכיה,
וכ"כ כ"כ כאובה.

אז אין יאוש! הא?...