[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי חזן
/
זמן וגאס

אני רצה גבר חזק היא אמרה. אני חשבתי, העולים החדשים מוותרים
על התנועות הראשונות של המילים מטעמי נוחות. רציתי לומר לה את
רוצה גבר חזק! רוצה! לא היה טעם, היא כבר התעסקה בטלפון הנייד
מנסה לחלץ הודעה. "אבא שלך מת" נכתב. "ההלוויה מחר". ניסיתי
לשכנע אותה שתלך. הבטחתי להשיג לה כרטיס בזול. היא הביטה בי
ופרצה בבכי. ההפתעה, הלחץ הפתאומי להכריע האם אביה היה חשוב
מספיק בחייה על מנת שתעזוב הכל ותטוס לוגאס. הריצה המטורפת הזו
אחר כרטיס טיסה קצת פחות מעשרים וארבע שעות לפני שהיא צריכה
להתייצב בהלוויה, וגם להחליף כסף וגם לדאוג לסידור שינה. מה
לעזאזל השעה שם עכשיו. אלף מחשבות חלפו בה בסער של דמעות
ומילים שבורות מבטא. הבטתי בה עומדת בהיסטריה שלה, מוכרת
כל-כך. היא נרעשת באותו אופן גם מהחלטה לגבי איפה תבלה את
הסופשבוע, והאם לקחת משהו חם בערב. ההיסטריה הזו, יותר משהייתה
קושי להחליט תחת לחץ היה הצורך שלה להשלים עם ההחלטה שכבר
קיבלה.
היה ברור לה שתרוץ, שתסדר, שבסוף תטוס. אבא זה אבא, היא בכתה
את המילים. ממה שהבנתי, ההלוויה הייתה מתוכננת לצאת מרחוב
אלדורדו, לאס-וגאס, נבאדה. קבענו להיפגש בשמונה בנתב"ג, אמרתי
לה שתבוא מוכנה עם מזוודה לשבוע לפחות. אחרי שעה היא התקשרה
אלי שאימא שלה הפסיקה לדבר איתה. "הוא הפסיק להיות אבא שלך
כשהוא עזב אותי, השיכור, הפושע הזה", חיקתה את אמה בקול צפצפני
של קומיסר תרבות,  "היית קטנה את לא זוכרת שרק בזכות בוריס היה
לנו מה לאכול". לאנה לא התאפקה: "אמרתי לה שבוריס הוא זה שהביא
אותנו לפה, למדבר הזה, עם השחורים האלה שצועקים כל הזמן".
"פתאום קם והחליט שהוא יהודי". אני, באופן עקרוני לא נפגעתי
ממנה או מהשטויות של אימא שלה. אני כבר רגיל ליהירות שלהם. קשה
להם. באמת קשה להם להאמין שיהודים באים גם בצבעים כהים. לפעמים
הייתי אומר לה שהיא טיפשה, כי אם יהודים יכולים להתנהג כמו
קוזקים ואם יהודים יכולים לגנוב ולרצוח, אז גם כהים זה הגיוני.
לפעמים הזיתי בדממה שאחרי החתונה אני אחזור בתשובה וההורים שלה
יתעלפו, יבכו כל לילה. אז, הייתי צוחק לעצמי ומחבק אותה. מחבק
אותה ובוכה חרש, בלב הייתי רואה את אימא שלי לוחשת לאבי בלילה:
"הם יהודים?"
לאנה הייתה מיוחדת, אהבתי את העור החלק העדין שלה, את עיניה
האבודות בים, שאי אפשר להביט בו מחופי הארץ, אהבתי את האופן בו
היה פיה מעוות את העברית בניסיון לאבד את המבטא הזר. היא הייתה
צעירה ממני בשנים אבל מעשית. קשה היה להתעלם מהצורך שלה
ביציבות כלכלית, אהבתה הייתה גוברת אליי עם כל מתנה שקניתי לה,
אלו היו ההפתעות היחידות שאבתה לקבל. היא לא אהבה אותי בגלל
הנוחות אלא זו הנוחות שעוררה בה אהבה. אני, בצרותי הייתי לבד,
את הלבטים הבירוקרטים של החיים עשיתי ללא שרצתה בכך שום חלק,
מעולם לא עניין אותה מצבי הכללי למעט הידיעה שאני כשיר ויכול
לעמוד לרשותה. אני גם חושב שהיא שכבה עם אחר, מייד אחרי
שהחלטנו על הפסקה. אף על פי כן לא יכולתי בלעדיה.
הטרמינל של היוצאים היה ריק ולאנה התמלאה אופטימיות. הגענו אל
דוכן הדקה התשעים, הפקידה הסבירה שלפעמים נשארים אצלם מקומות
ריקים או מישהו מבטל והם מציעים כרטיסים מעכשיו לעכשיו במחירים
נמוכים. לאנה הביטה בי בהפתעה ובכעס. "אז למה לא לקחת אותי
קודם". זה היה משפט מפתח,  צריך הייתי לענות שגם היא יכולה
לקחת אותי למקומות. אבל לא היה לי חשק לויכוחים ישנים. הפקידה
המריצה את מבטה כששמעה על הדחיפות שבעניין אבל זה הסתכם במבט
עיקש אל מסך המחשב. לאנה הייתה חסרת סבלנות, יצא לה הטון
המתנשא, הפקידה ניסתה עליה את הדיבור המרוחק, טון ציבורי בשביל
נודניקים, וזה הפיח בלאנה זעם טאטרי. נאלצתי לגרור אותה
בזרועה. אחר כך, כשנרגעה היא אמרה לי שאני לא תומך בה, שאני
רוצה שיאהבו אותי אז אני מוותר. "אני רצה גבר חזק". היא ידעה
לגרות את רגש האשמה לכדי התמסרות הגוף כפי שידעה לפתות, בעיניי
היא הייתה נעשית נשית יותר, אצילית בחולשה הפתאומית שהייתה
תוקפת אותה בויכוחים שלנו. הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי להיות
חלש, התעקשתי שלא לפעול מתוך צו אשמה, פחדתי שאני משועבד לה
לגמרי, מולי עמדו כל הויכוחים של אותו היום אלו שבאו ואלו
שנחשבו, הדברים שלא אמרתי לה עמדו מולי ולעגו לי. הייאוש
המריא, משהו בי נשבר. דיברתי אליה בשקט כמו רב לצאן מרעיתו,
כדי להיות טוב יותר ממנה. אמרתי שאני הולך. נסעתי חזרה
לירושלים.
בחצות היא התקשרה אליי. תחילה בכתה ואז בקול של ברוגז היא אמרה
שבסוף מצאה כרטיס. בוריס הסכים לשלם.  בעוד שעה הטיסה יוצאת.
מה כבר יכולתי לומר לה? כשבוריס משלם הוא מצפה לכניעה. בנקודת
הזמן הזו לא יכולתי להאשים אותו שהוא מנסה לקנות את אהבתה.
איפה  אני? רוצה או לא רוצה? למה אני לא משלם עבורה, למה אני
לא דואג לה, לחירותה?
כך, האשמה הופכת ונדמית כצלב כבד עטור אבני יקרות פיתוחי חותם,
זהב מקשה אחת. מבלי משקלה הממשי של לאנה בחיי אני מסתנוור
ביופייה, מראות איבריה לבנים, פזורים ללא כוח על המיטה, חיוך
קטן של סיפוק ושוב אני כובש מלא תשוקה, צאר האנשים המביטים
אחריי. אני הגואל של לאנה, היפה בתבל. אלף צלבים הפכו למטוס.
את דרך הייסורים עשיתי גם אני. ארזתי תיק, בדקתי את הדרכון
רכשתי כרטיס ונסעתי אחריה להישבע לה שאני אוהב אותה. למצוא
מקום ששופט השלום או אלביס פרסלי מחתנים זוגות ללא אפליה.
הייתי מרוצה.
בבוקר כבר פסעתי בסטריפ של ווגאס. השחקים נמתחו כיריעה מעל
העיר, כחולים ללא כתם. במבני המלונות הגדולים היו עוד אורות
הניאון מהבהבים (ואולי הם אינם כבים לעולם). מהקרקס הגדול יצאו
מלצריות עדיין בתלבושת מינימאלית, ליצנים בהליכה קשת יום מחו
בפניהם זיעה וצבע ובין צעצועי העיר הגדולים השתרע הסטריפ כשביל
על פני מים. האנשים ברחובה של וגאס היו סהרורים מחום או ממהרים
לברוח ממזל שהתייבש. בשמש החמה של נאבדה היו המלונות מערת
שודדים מזמינה, או ארמון שבין קירותיו שוכן אוצר, בחוץ הסתובבו
האנשים כצללים.
בבתי הקזינו של וגאס אין חלונות, מחזור החמצן במקום מווסת את
רמת העירות של המהמרים. לאנה הייתה משתגעת ליד הרולטה, כל
האמונות הטפלות שלה היו מוציאות אותה מהדעת, כך צחקתי לעצמי
בדרך לאשנב כשמיהרתי לאסוף את כספי הזכייה הראשונה שלי. נותר
לי עוד למצוא בית עבוט, טבעת. למצוא את בית הקברות. כבר כתבתי
בראש לוח זמנים וחיכיתי. לרגע שתביט בי. כשתבחין כי באתי להיות
לצידה. ההפתעה על פניה כשתראה אותי, כשתראה בידי את הטבעת.  
בבתי הקזינו של ווגאס אין חלונות, האורות הנוצצים של העיר היו
אדישים לחושך שכיסה אותי. בבית הקברות לא ראיתי איש. פסעתי
מחלקה לחלקה, חיפשתי עדויות בעפר, הפסטורליה במנוחתם של המתים
היהודים באמריקה הייתה מהממת. ליד כל מצבת שיש היו ורדים
זקופים והדשא, גם בחושך נראה כאילו נותר בו עוד קצת אור. ליד
חומת בית הקברות קראתי לאיש האבטחה, אך הוא היה השומר של בית
הקברות הסמוך. שם דווקא התקיימה היום הלוויה. "לא אדוני!" הוא
אמר, "זה בית הלוויות לקתולים!".
כאן, בבית העלמין היהודי על שם דוד המלך לאס-וגאס חשבתי שאני
הדשא, יהודי כהה. צחקתי מבדיחה פרטית - היהודים צריכים לחצות
את המדבר כדי לדעת שכבר החליטו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המהפכה תתחיל
בשינוי המהפכנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/06 15:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי חזן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה