היא קראה את כל הכתבות בשקיקה, בלעה אותן ואת האינפורמציה בהן
כמו אדם צמא באמצע מדבר המקבל מים. היא איכשהו התמכרה לזה. עוד
משפט מהעיתון הזה, עוד משפט משם והעיקר זה עוד משפט. הכתבות
כולן כמעט חזרו על עצמן אבל כל אחת הוסיפה איזה משפט שלא היה
באחרת. היא קראה את כולן. קראה שוב ושוב אותו הדבר בשביל ללמוד
עליה עוד רסיס מידע.
מאז שרונה התאבדה היא ראתה את דמותה התלויה נגד עיניה בכל רגע
קטן. לפני שהלכה לישון וכשהתעוררה באמצע הלילה.
בלילות כשישנה לבד, רונה הייתה מאחוריה תמיד. תמיד מגיחה
לביקור פתע. תמיד פניה איכשהו צצות מול עיניה.
רונה התאבדה בתלייה. והיא אף פעם לא הבינה למה. האינפורמציה
שליקטה בשקט-בשקט מכל העיתונים רק בילבלה אותה יותר. נערה/אישה
שמחה הייתה רונה. תמיד אופטימית, אומנם עם עבר אפל אבל תמיד
תרה אחר האושר.
תמיד עם חיוך. כשהיא הייתה עצובה, רונה תמיד הייתה זורקת לה
איזה משפט בנאלי משהו על איך שהכל יסתדר בסוף.
רונה הגיעה לסופה לפני שהסתדר.
מעין פולחן כזה הקימה. גומעת פסקה אחר פסקה בעוד כתבה
אופיינית.
ורונה תמיד שם מולה. קורצת לה מהתמונה המטושטשת בעיתון. כשהיא
הולכת לשירותים, כשהיא אוכלת וכשהיא מצחצחת שיניים בבוקר.
אפילו כשהיא נוסעת להורים, מרחק 100 ק"מ משם, רונה עדיין
במחשבתה.

היא זו אני, ורונה, היא מתה. זה לא עוזב אותי, לא מרפה. זה בכל
מקום מסביבי וכשזה לא נמצא, אני גוררת את זה איתי. מזוודה קטנה
עם רונה בפנים, לפעמים תלויה.