אז הדמעות הציפו את עינייה,
היא נסחפה עם הרגע והחלה לבכות
ולהתייפח בקול ובלי רחמים על עצמה או על הסובבים.
היא ניגבה את הדמעות ופזלה לצדדים
שבמקרה, שחס וחלילה אף אחד לא יראה.

ככל שמשכה למעלה את המועקה והנזלת באפה,
כאב הראש התגבר וכך גם רצף התמונות,
שטף הרגשות ועוד כל מיני מחשבות.

זה היה מין יום כזה עמוס,
היא כבר חיכתה לרגע תוכל פשוט - לעוף.

חיכתה לרגע שבו תוכל להיות לבד
ואז אולי גם תמצא את הסיבה
לכל המריבה שמתחוללת בליבה.

היא היתה כל כך נסערת עד שפגעה בכל מי שאהבה,
שיחררה לחופשי את כל מי שאי פעם נגע לליבה.

היא רצתה קצת חופש, רצתה הפוגה
ואז הבינה שבכל מי
שאהבה - פגעה.

מאז, הדמעות לא מותרות,
העיינים תמיד אדומות,
הלב מכווץ והזמן, הזמן תמיד רץ...

רצתה את התעלומה לפתור או שפשוט כמו תמיד
למצוא מחבוא או מקום מסתור.
אולי להתחיל מחדש,
  אולי רק רצתה להתרחק מהבלאגן ומהרעש....

הלואי ופעם היא תמצא
את שחיפשה
נשמתה,   מלחפש התעייפה...