הר צלוף הניח רגל זהירה על הרציף וצירף אליה את השנייה אחרי
רגע, בו העריך את תחושת היציבות של הקרקע. הרציף היה חום עכור
לכל אורכו, נראו בו מעט סוורים וסוחרים לא נראו בו כלל. ריח
חריף של דגים היה באוויר. נמלה הקטן של אגדיר היה קטן מלהכיל
את "פנתר", תותחיה הבהיקו באור השמש המרוקנית, ומנופי הנמל
נצנצו אליה חזרה. חירש לדו-שיח בין האונייה האדירה ונמל העיר,
המשיך הר צלוף בדרכו אל פיתולי הסמטאות, הרחק מן האונייה עליה
שירת בחמש-עשרה השנים האחרונות כקצין הנדסת-מכונות. מדי
האובר-לוטננט היו מקופלים למשעי במזוודה קטנה, אותה הצמיד
לגופו בחשש מה. הר צלוף היטיב את המונוקל לארכובת העין ושינן
לעצמו את מספר המילים המועט שידע בערבית מתוך מחברת חדשה.
כעבור שעה הניחה אותו הכרכרה במבואות הקסבה, ובחרדה קלה התקדם
הר צלוף אל תוך ההמון. במרחק של עשרה מטרים משער הכניסה אל בית
האכסניה נתקל בחבטה עזה בילד אפור עיניים, שהביט בו בחשדנות
גדולה ונעץ מבט בחישוק שתחת גבתו. הר צלוף נקש עקב אל עקב,
התמתח והתנצל בחדות, הילד התרחק קמעה. הר צלוף הבחין בתלתליו
השחורים אשר קיפצו כעלי כותרות וברגליו החבולות מהברך למטה. הר
צלוף המתין דום על מקומו. הילד שב והתקרב בצעדים זהירים עד
שנעמד לצידו, והחל מתאמץ להרכין לאחור את קומתו הקטנה, תוך
ניסיון נואש לחקות את הזר הזקוף שלידו עמד. כשנראה שהצליח, החל
הילד שוטף אותו בערבית מהירה ומקפצת. לפתע אחז בידו בחוזקה
והוביל אותו אל תוככי השוק. ריח דגים חריף עלה מן הדוכנים,
בסמטאות צעקו בעלי המלאכה על תכונתם וביקשו לתקן צלחות בזול,
להשחיז סכינים קהות או לצחצח נעליים שיבריקו כמו מראה והיו
מלווים במבטם את האיש והילד.
גם מיסטר אזולאי היה פעם ילד, באגדיר הרחוקה לא היה רגע שלא
הוביל לרגע שאחריו, המילים התנגנו ברחובות, אפילו בכיכרות
השוממים לא היה חש בודד. הקבצנים בפינותיהם היו שבעים מההמון
ומוכרי הדגים היו מחבבים אותו ומזינים אותו והוא ידע שקיימת בו
נשמה. תהה. נעצר. הוא שאל את עצמו האם גם באיש החיוור קיימת
נשמה? אולי נשמה אבודה? אולי תיכף ימצאנה? הוא הביט בו בעיון
והתעורר רק למשמע צעקה. עיני האיש היו צבעוניות, בהירות
כעיניו. הוא התגבר על החשש והחליט שזהו איש מסתורי ומשעשע
וכדאי לטייל עימו.
בעיצומו של חודש מרץ, במהלך ההכנות לקראת הבר-מצווה הגיע הרב
מסייה דנאן אל הבית הקטן שבגבול העיר, הוא עצר להביט במדבר,
לחש לעצמו את תפילת הדרך והרים את שולי הגלבייה עד שייכנס אל
הבית. "אין אף אחד" שמע מן הפינה. האם , שמלתה מופשלת ובידה
תרנגולת מתה, הייתה כצבע הטיט ופניה סדוקות. הרב לא התאפק,
ובחן שוב את התרנגולת שבידה. "יתום" אמרה האם והמשיכה למרוט את
העוף. הרב ניחש כי הבן ירד העירה. בוודאי מסתובב עם האלמני
הגדול. כך. הכל ידוע, זה אוחז בידו של זה , האחד מצביע על הדבר
ואומר שמו בערבית והשני משיב לו באלמנית. ואחר כך בערב שניהם
יושבים בטלים בבית הקפה שבחוף. "מאדאם אזולאי!" אמר הרב וחיכה
לאם שתפסיק. זה לא כך שמחנכים לנער אמר לה. הנה נפתח כעת בית
ספר חדש ומאדאם דנאן, שתזכה לשנים רבות, מלמדת לנערים את
הפרונסה, למצוינים אפילו מעט אספניול והרבה דרך ארץ. וגם הוא,
הרב, התחייב שילמד את בני המצווה טעמים וקריאה. על כן תאמר נא
לנער שיבוא, הנה הוא כבר בגיל מצוות וצריך חינוך. האם שלא
הפסיקה לחבוט בתרנגולת, נאנחה בקול ואמרה לרב, שבבקשה, יראה מה
יוכל כבודו לפעול אצל הנער כי היא אלמנה ופרנסה אין וכיבוד
הורים בכלל לא.
בעשרים ושישה למרץ, שנת 1912, קם הר צלוף בעלות השחר והתעכב
לדקה אצל מוכר הדגים שלמטה. הוא הפקיד בידו ספר קטן, שבאותיות
גרמניות גדולות הופיע בצבע זהב שמו, "מנגינות עבריות" , ובדף
הראשון נכתבה הקדשה בזו הלשון:
תמו משחקי הילדים. תם הכל.
הנה אנו רואים את הזמן העושר והעולם,
הנאמנות האהבה והאמונה, אף הם נעלמים.
הר צלוף אמר שזה בשביל הילד, ושהוא חייב לברוח כי אם לא
הצרפתים אז הגרמנים בוודאי לא יוותרו. הילד בסדר הוא כבר כמה
ימים התחיל ללמוד. מוכר הדגים לא הבין הכל אבל את הספר הוא לקח
וברך את הקצין באסאלאם עליכום זהיר.
מיסטר אזולאי היה האדם הבודד ביותר באי הבריטי. מדי שנה הפך
משרדו בפקולטה קטן יותר, העיניים שהיו תולים בו בזמן השיעור
נפערו מסמסטר לסמסטר, והשיממון שזיהה בהם היה בבואת המורה.
חייו באוניברסיטה היו נמתחים כמעט לכדי קילומטר, מפינת שדרת
סיג'וויק, היכן שהיה בניין המחלקה לבלשנות של השפה הגרמנית
ובית הקפה רוז' שליד הנהר ברחוב ברידג' סטריט. בעשרים שנה
האחרונות מעולם לא פגש מכר בדרך, ומעולם לא נעצר לשיחה לבבית
עם תלמיד. את השיחה האחרונה הוא ניהל עם גרמני זקן בדירת חדר
קטנה במדריד. אבל לא היה טעם, לזיכרונות, הזמן המשותף שבילו
יחדיו נכלא תחת גל ההריסות של רעידת האדמה של 1961. פרופסור
צלוף שתק. בקושי רב הרים את ידו להצביע על ערמת המכתבים ששמר
במשך כל השנים. דמעות קטנות נשרו על הסודר האפור כשהוא דיבר על
הרעיונות, התיאוריות המחקרים המבריקים של הפרופסור היחף
מהקסבה. מיסטר אזולאי שתק גם הוא, שטף של שאלות ומיסטר אזולאי
היה עייף, הוא לא רצה לדון בשאלת הנשמה אצל פיכטה והשפה
הגרמנית כאוונגליון גאולתו. רק לא עוד דיון בשאלת בגידתו
בקאנט. הוא לא רצה לשמוע שוב כי הרדר היה הומופוב, שבסתר ליבו
נמשך לגרביוני משי ופאות נוכריות עצומות מימד. למראה הקצין
הזקן תש כוחו מהטבטונים ומוצאיהם, הוא הביט שוב בהר צלוף וראה
כי מבעד למשקפי הקרן הרחבות המורה הזקן מטושטש כמורה שבליבו.
וכשהדיבור כבד ומקוטע האהבה נראית כדבר שניתן לבטל בקלות,
והמילים אינן נאמרות עוד בנגינה ויש רק שתיקה שמחברת רגע לרגע
ודרך ליום. הפרופסור כבר ארגן וקישר וטרח שנה אחר שנה, להציג
את עבודתו של הראשון בתלמידיו. מעבר לכך לא הייתה שום מתנת
פרידה. מיסטר אזולאי אחז במזוודתו ופרקי אצבעותיו האדימו, הוא
הרשה לצלוף הזקן עוד הזיה קצרה על העמקת המחקר בנושא כינויי
השם של האינדיבידואל הסובל בהגות הפיאסטסית ונפרד באפביטיזן
קצר וחד.
מסייה רבי דנאן היה מנמנם מעל לתלמודו, התה הרותח שלצידו התאדה
על זגוגיות משקפיו הגסים ונזל בהתמדה אל דף א' עמוד עא' של
סנהדרין. הוא התעורר מדי פעם כדי לאסוף את הטיפות וכדי להשגיח
כי הנער נאמן במלאכתו. פעמים כה רבות כבר התייאש ממנו. ליבו
במקום הנכון אך רוח דברים לא קמה בו מעולם. אף על פי כן,
כישרון לשפות היה לו. דובר על בוריין חמישה ובכולם שלט כשד
הנולד בין הערלים, וכך היה נותן לו מדי פעם בפעם מכתבים
לרשויות ובקשות לתרומה מהאחים הרחוקים. רק אחרי שניגב את
משקפיו ושלח בו מבט נוקשה הסתיר הנער את הספרון הקטן שהיה חולם
בו ושב למלאכתו. בסיומה, היה שב מייד אל דירת חדר ריקה, אל
בדידות ארבעה קירות ושתיקה מודחקת של פצעי בגרות. תחילה הייתה
זו אגדיר ואז דירת חדר בברצלונה, העיר הפרחונית בריחות
רחובותיה, שלילות יסמין ולילך היו ממתינים לשווא להיכנס מעבר
לזכוכית חלון קטן. אחר כך בדירת החדר הקטנה ברחוב אפל קורט,
קיימברידג', היה זה רק ערפל אפור שכמעט ולא הורגש.
כן. כשהגיע לקיימברידג' בראשונה כבר דמיין את מגדל השן, את
הקתדרלה ואת היכלות הספרים שהוד שתיקה עמד בהם. השקט, ידע,
יהיה כרטיס כניסה, לווית חן נאמנה לזר. מיסטר אזולאי טעה. הוא
לא העריך עד כמה החלל הסגור נמסך בדמו, שוקע בזרימתו האפלה אל
פעימת הלב. בראשון למרץ, שלא כפעם בפעם נעצר מיסטר אזולאי
בדרכו הקבועה בפינת אולד טניס קורט ודאונינג סטריט, בקנאה
שפויה, אקדמאית גרידא, הוא פסע בין תצוגות המאובנים במוזיאון
מדעי כדור הארץ, וקיווה לרגע שמילים יסתיידו, ששורשיהן יסתדרו
בצורה קבועה למיליוני שנים. ביקורו הקצר הסתיים במבוכה כאשר
השומר הסביר לו שאין ללטף את אבני הבזלת של המוזיאון. מיסטר
אזולאי מיהר אל דרכו, עגמומי כמו אבני הריצוף בשדרות
האוניברסיטה והביט באהדה על קירותיו האדומים של בית הקפה. הוא
נעמד רגע קצר במרכז הגשר ולפני שעבר אל הצד השני הבחין כי סירה
ארוכה עושה את דרכה לקראתו. תהה. נעצר. עמד מרותק לתיאום
התנועות ולקצב התקדמותה הקבוע במישור המים. מבטו נח על הבחורים
הצעירים, כמה מהם היו תלמידיו ומבטם כעת היה שונה. מיסטר
אזולאי התכווץ, נשך את שפתו התחתונה ודימם. אחד שצעק לכולם את
הקצב הביט בו והמשיך להביט בו גם אחרי שחלפו בתוך הגשר. מיסטר
אזולאי נותר במקומו עדיין מאזין לקצב של סירה שכבר חלפה ורק
אחרי דקות ארוכות פנה בחזרה אל ביתו. שלא כפעם בפעם הדרך לא
ארכה זמן רב, עדיין בתחושה שהעולם אכן גשר צר, מייד כשנכנס אל
החדר ניגש אל השידה ודלה מן המגרה העליונה ספרון קטן. מן
המגירות האחרות החל לערום פנקסים ישנים ומחברות חצי חדשות. הוא
החל לשרטט בקו דמיוני את הקשרים ההכרחיים שבין הרגש האמיתי
והמילים של היינה, הוא כבר תיאר לעצמו לוח חדש במשרד החדש
כשהדם החל לאזול מפניו. לפתע, שתיקה אחזה ברצון כצבת ושוב לא
היו הרעיונות אלא זיכרון עייף. הקווים בין אריחי הרצפה היו
מקבילים, מקבילים מדי. ציפורי הרוח צללו בדומיה אל תוך הוריד
הפועם בראשו ודממה גדולה יצאה אליו מן הקיר החלק. מיסטר אזולאי
התייאש מן המילים והביט חלש כילד בקריסת התיאוריות כולן. אז זה
בא, זה התחיל מקו אפור של עיפרון דק כמו העיניים שלו, פלפל
שחור בחוש במים, כורכום שעורבב בדבק נייר. את הברזים הגדולים
של הנפש הדביק משברי זכוכית כחולים. לאדום של החומר ידע שיש רק
מוצא אחד. הכרחי. ברור. עם סכין למריחה הוא קלף וגרד וחרץ את
הקיר.
בעיצומו של חודש מרץ, 1982. הקדיש הטיימס הלונדוני את העמודים
הראשונים למשבר באיי פוקלנד, הכותרות הצדיקו מלחמה רחוקה
מהבית. בעמוד השישי הייתה ידיעה קטנה על ציור קיר שגילה סטודנט
חדש שאך נכנס למעון. שם נאמר כי הסטודנט, תלמיד המחלקה לספרות
ושירה תיאר את הציור כמו נלקח מארמון החאן של זאנדו בידי צועני
עצוב שעצר להביט בשלכת. עוד סופר כי על הקיר, מתחת לתמונה, כתב
האומן בדבש: "אם כן, אעלם אף אני!". |
