[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מתעורר, מנשק אותה במקומות שנעים לה, והיא ממשיכה לישון,
כנראה שהיא יותר מדי עייפה, אז אני מכסה אותה טוב, שלא תהיה לי
חולה, קם מהמיטה, והולך לצחצח שיניים, אח"כ מסתכל במראה ומשפשף
עם האצבע לבדוק שהן מצוחצחות כמו שאני אוהב, ואז אני מרטיב קצת
את הפנים, קצת את השיער, אם יש לי כוח אני גם נכנס למקלחת, אם
לא אז יותר מאוחר. אני לובש חולצה ומכנס, יורד עם הכלב למטה,
שיחרבן שם ולא אצלי בדירה, וכשהוא מסיים, הוא עושה עיניים לכמה
כלבות, ואז צריך למשוך אותו, והאישה הכלבה של הכלבה מתחילה
לצעוק עלי, כי אני לא שומר על החיה שלי מספיק טוב, כאילו שזאת
אשמתי, אז אני קורא לו שיבוא, ואם הוא מקשיב אנחנו הולכים משם
ונגמר הטיול, אם לא- הוא יקבל עונש בבית. אנחנו חוזרים הביתה,
הוא לועס את החטיף שקניתי לו, עונש ממש, ואני מוריד את החולצה
כי חם, והולך לכיוון המטבח כדי לראות מה יש לו להציע, ואז אני
פותח את המקרר, ובוחן את המדפים, או בעצם את מה שיש עליהם,
ומבין שלא בא לי כלום, כי אני לא אוהב לאכול בבוקר, אז אני
סוגר את המקרר, ושוב לובש את החולצה שהורדתי קודם, וגם גרביים,
הראשונות שאני רואה וזה אפילו לא משנה שהן לא באותו הצבע,
ובודק שסגרתי את הכפתורים בג`ינס, ולוקח את המפתחות, ופותח את
הדלת, ויוצא החוצה ואז סוגר.


אני אוהב לעשות ספורט, אבל לא אוהב לרדת במדרגות, אז אני לוחץ
על הכפתור של המעלית ומחכה שהיא תגיע, בינתיים אפשר לספור כמה
כתמים יש על הרצפה או לספור כמה שניות האור בחדר מדרגות נשאר
דלוק, אבל אף פעם לא תספיק לסיים את הספירה עד הסוף, כי המעלית
יותר מהירה ממך. ואז אני נכנס אליה, ויש שם ריח של זבל, כי בטח
טפטף למישהו מהשקית, ולמה מה קרה שהוא ירד עם סמרטוט לנקות, אז
אני לוקח הרבה אוויר ומשתדל לא לנשום בפנים כדי לא להריח את
הטינופת, ואז מגיעים לכניסה, אני פותח את הדלת ומשחרר את
הנשימה. אני יוצא החוצה, מסתכל קצת על האנשים, קצת על השמיים,
והרבה על הרצפה, כי שם הסיכוי הכי גבוה שתדרוך על מסטיק או על
קקי של כלב, ואז כשאני רואה שהשטח נקי, אני יכול שוב להסתכל על
השמיים או על האנשים. או על הנשים.


הגעתי לאוטו שלי, אבל נזכרתי ששכחתי את המפתחות בבית, אז
החלטתי ללכת ברגל, כי זה לא ממש רחוק, וגם חבל על הדלק, אמרתי
שאני אוהב ספורט, אז קצת הליכה תעשה רק טוב. המשכתי ללכת,
בדקתי טוב טוב את הרצפה, והיא דווקא הייתה בסדר, בטח בלילה
כשאני שכבתי במיטה, כמה רוסיות שהגיעו לפה כדי לעבוד הצדיקו את
השהות שלהן בארץ, כל הכבוד להן, באמת. ואני הולך, והולך,
והולך, וכשהולכים, והולכים, והולכים לבד יש המון זמן לחשוב על
המון דברים לא חשובים, שאף פעם לא חושבים עליהם כשנמצאים עם
מישהו או מישהי, אז חשבתי על כל אלה, אבל הרעש שעשו כל מיני
אנשים שאני לא מכיר, קצת הפריע לי לחשוב על הדברים הלא חשובים,
אז הפסקתי לחשוב והתחלתי לשיר לעצמי איזו מנגינה שכבר שלושה
ימים מתנגנת לי בראש ואני לא זוכר מאיפה היא מוכרת לי. עכשיו
נזכרתי, אבל זה כבר לא משנה, עצרתי באיזה קיוסק, קניתי ארטיק
לימון בשקל, לקחתי ביס וזרקתי לפח. לא התחשק לי, וגם הארטיקים
של השקל, יש להם טעם זבל, אבל זה הארטיק לימון היחיד שהיה שם,
ולא התחשק לי דובדבן או שוקולד בננה. הגעתי אליה, היא פתחה לי
את הדלת, וחבקה אותי, כמו תמיד, גם אני חיבקתי אותה, היא אמרה
שהיא בדיוק מכינה לעצמה חביתה, ושאלה אם גם אני רוצה, עבר זמן
מאז שהתעוררתי, וכבר לא היה ממש בוקר, אז אמרתי שבסדר, ואכלנו
ביחד, וצחקנו, כמו שהיה פעם בגן, כשהיינו בני ארבע או חמש. ואז
היא שאלה "אז מה? איך החיים?", זרקתי את עצמי על המיטה, כי
לזרוק את עצמך על מיטות זה כיף אמיתי, ולקחתי איזה כדור גומי
שהיה שם והתחלתי לשחק מסירות עם עצמי, אבל לא עניתי לשאלה שלה.
"הי, מה יש לך? מה זה השקט הלא אופייני הזה?", המשכתי לשחק
מסירות, אבל החלפתי פרטנר ומסרתי לקיר, מסכן, שעמם לו, כל היום
הוא עומד בלי לעשות כלום, כמו איזה קיר, זרקתי לו את הכדור,
והוא מסר לי בחזרה, והמסירות שלו היו כ"כ מדוייקות. "החיים?
הא", תפסתי את הכדור חזק בידיים ושוב החלפתי פרטנר. מסרתי לה
את הכדור. "אני אוהב אותה", והיא רק מסרה לי חזרה וצחקה עלי,
"אני יודעת שאתה אוהב אותה, אבל היא אוהבת אותך אפילו יותר,
ואתם תתחתנו בסוף, אני אומרת לך, אז על מה הפרצוף העצוב הזה
בעצם?", היה שם פח על הרצפה, כיוונתי אליו את הכדור כמו שעושים
בכדורסל לפני זריקת עונשין, וזרקתי. "לא אותה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סאנשיין, אל
תוציא את
השניצלים מהמחבת
אם יש לך פירה
במקרר


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/06 23:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהונתן ארצי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה