חבר,                                                        
     
איך זה שפתאום נעלמת ככה סתם
התנתקת פתאום, ברחת מהעולם.
איך במקרה אותך הצלחתי להשיג
הוקל לי, כי אתה אותי התחלת להדאיג.

השגתי אותך בעשרים ושמונה לשני
בדיוק חודשיים וחצי לאחר יום הולדתך החד-גוני.
בירכתי אותך ודאגתי לשלומך
לא היה ברור לי מה קורה איתך.
נתתי לך חופש כאוות נפשך,
המתנתי שתשתף אותי בכל העולה על ליבך.

ברשימת הרפרטים בשמך לא הופעת
חשבתי שויתרת ואת הלימודים עזבת
ותהיתי מדוע אותי לא שיתפת.
הלב הלם בי בקצב חרישי
ומחשבות רבות הדהדו בראשי.

למחרת, שיחה אחרונה, בארבע עשרה לשלישי
דיברנו באופן קצת יותר אישי
ניסיתי ללכת במסדרונות נפשך
לשאול בתוכך.
ואתה בשלך לא אמרת דבר,
ידעתי שאתה רוצה לספר ולא כמו שהדחקת בעבר.
השתדלתי לשדר לך את 'השמחה המשוגעת' כמו פעם,
שהיינו מתראים וצוחקים בגבול טוב הטעם.

התייחסת אליי כאל אחות נאמנה
שיודעת לייעץ, תלוי בהיבט ובתמונה.
מאוחר שתדע כי זה היה הדדי
כי תמיד כאח עמדת לצידי.
שמחתי שאימצת אותי כאחות
טענת שאני מצליחה את פצעיך לאחות
להציע לך את הלימודים לא לדחות
ועל הדת לחשוב טוב ולא מיד למחות.
ואתה את דבריי לקחת ברצינות,
עבדת קשה גם אם בהחלטתך סיכוי לטעות.

אבל אז בשיחתנו בארבע עשרה לשלישי
לא ויתרתי כשביקשתי שאיתי תהיה חופשי.
לפתע רמזת, נתת לי אות
הרגשת שמשהו בחייך עומד להשתנות.
בשעריי עברת כשסיפרת שאתה חולה ומנותק מלימודים
מפמפם מפה לשם מבית לבית-חולים.

כבר אז חשתי שמשהו בוער בך בפנים
לא רצית להעביר לי את תחושת חוסר האונים.
ימיי עברו בדאגה ובשקט,
הייתי חסרת סבלנות כמו פלאפון על רטט.
אבל אתה לא ענית אפילו בבית
כך חשדתי שאחי עדיין בשייט.

אחרי חודש וחצי באופן מפתיע
הבשורה המרה איחרה להגיע
ואותי זה הרתיע,
בכנות אחי, הרתיע!

אני כותבת לך וכאילו שומעת את קולך
אך במציאות לעולם לא אראה עוד את דמותך.
תודה על זיכרון שהשארת לי חבר
ודיסק שאשמע אותך באופן קצת אחר.
"והכי חשוב שכל אחד יאמין בעצמו" - היית משורר
את ארכדי דוכין הרבית לאזכר.
הפצרת שאשיר לך - אבל גמרתי אומר,
האמן כי בטובתך חפצתי יותר.

בשיחת פרידה של אותו יום שני
מאור היה מאוד רגשני,
אמרנו הכול אחד לשני,
זה היה רק הוא ואני.
הוא מצידו שיבח אותי מעבר למידה
אולי כי הבין שהגיעה שעת- פרידה.
קשה לעכל גודל אבידה
המהולה בחידה כל-כך כבידה.

אמרתי לך דברים שהפתעתי את עצמי
שאתה לי כמו אח, שתרגיש חופשי לדבר עימי.
זו הייתה השיחה הכי מרגשת שהייתה לי איתך
כשבסיומה תהיתי מדוע איני יוצאת עמך.
לא רציתי שהשיחה תיגמר
כדי להתעדכן בשלומך יותר ויותר.
כאילו ביקשתי להיות בטוחה
מה באמת מתחולל בליבך.

חבר, אתה חסר "אתה כאן, אתה שם
ובכל זאת אתה פה חסר לי".
זה שיר שלימדת אותי לאהוב
ידעתי שזכותך את כאבך האישי לכאוב,
עכשיו בשירך גם אני משתמשת
כי במותך אני כואבת, את חסרונך לא מעכלת.

לפעמים רק אחרי שקורים דברים
פתאום לכל פרט משמעות בחיים.
אני שואלת את עצמי עד עתה
מי יסכם וישמור לי מקום בכיתה
מי, מאור, מי אם לא אתה?!
מי יחמיא לי כמוך על הצמה
מי יתלהב פעמיים מאותה חולצה פשוטה ואדומה.
מי יאמר בכנות שנעליי יפות
מי הראשון שישים לב שעל פניי משקפיים חדשות?

היית הסקרן היחיד שהתעניין בי ושאל שאלות,
שישב איתי בגבעת הרווקות
וידע לספר לי סודות אפילות.
עכשיו הגיע תורי להביט למעלה ולשאת תפילות,
לשאול את השאלות
ובכוחות עצמי לענות.
כי לעולם לא תהיה לידי
כדי להסביר מדוע את "יומן מסע" הקדשת לכבודי.

היית לי אח ובן-זוג ללימודים
אבל מסתבר שבעיניי החברה
היינו יותר מסתם זוג חברים,
גם כשהיינו רבים ומיד מתפייסים
התביישנו להודות, אולי בגלל פער הגילים.

היית בוגר, מסודר, תחרותי ונדיב
כנה, רגיש ופתוח, בעל סבלנות ואורך- רוח.
ידעת להודות ולהעריך
גם אם לפעמים אותי זה קצת הביך.
התעניינת תמיד בפרטים הקטנים
והארת פנים בנושאים הכי עדינים.

סיפרת לי שפעם כתבת יומן
אני מודה, זה היה די מזמן
אבל עכשיו זה הרגע מבחינתי ולא אחרת,
לרשום את יומן המסע למזכרת
ולפרוק בשלווה את הכאב
על אודות בחור שהדליק לי את הלב!.

איש סוד יקר, תודה על תקופה נהדרת
שהיית לי חבר לתפארת.
אזכור אותך לעד ברוחי, בלכתי בדרך
תודה רבה על חברות אמת, יקרת ערך!.


                 ת.נ.צ.ב.ה.      
       
נכתב ביום חמישי י"ט בניסן התשס"ה,
ד' דחוהמ"פ, 28.04.2005.