לפני חודש מלאו לי 19 שנים, גיל מושלם בשביל להוציא תעודת
זהות.
מהשניה שבה אלוהים החליט שהעולם פשוט לא יכול להמשיך בלעדיי
ולהשליך אותי אליו, הוא גם החליט לזרוק אותי לכאן חסרת כל,
בעיקר חסרת מזל.
באותו יום שהוצאתי את תעודת הזהות, איבדתי אותה.
למחרת, הלכתי לעבר משרד הפנים שגדוש באנשים בכל שעה אפשרית,
לפעמים נדמה לי שחלקם גרים שם, כי אלה אותם פרצופים תמיד. אחר
כך נדמה לי שאם אני מזהה אותם, כנראה שגם אני צריכה למצוא לי
בית. אז אולי עדיף פשוט לא לחשוב על זה, כי מי צריך עכשיו
משכנתא על הראש.

אחרי ציפיה ממושכת של שלוש שעות אינטנסיביות, הגיע תורי -
המספר 526 הופיע מהבהב מולי, קורא לי לגשת לפקידה ב'גלינג
גלינג' הכה אופייני לו. אחד הדברים שאלוהים ידוע בהם זה
הקונסיסטנטיות שלו. לכן, אם יצר אותי כאחת שבכל הזדמנות שהיא
דבר מה ישתבש לה, זה יקרה בכל הזדמנות שהיא. והנה, הייתה
הזדמנות וזה קרה.

"כן בבקשה, מילאת את הטופס הוורוד?" שאלה הפקידה
"איזה טופס?" עניתי בשאלה
"בקשה לת.ז אחרי אובדן, לא?" המשיכה את רצף השאלות
"אם את יודעת, אז למה אני צריכה למלא את הטופס?" חתמתי בשאלה.
אחרי שהיא החמיצה לי פנים, מלמלתי "שונאת בירוקרטיה ופקידות
שעושות פרצופים" ודידיתי לעבר הדוכן בו נמצאים הטפסים הוורודים
המהוללים. מילאתי את הפרטים שלי ולקחתי מספר חדש. הפעם חיכיתי
רק שעתיים. בינתיים הספיקה להתחלף פקידה.

'גלינג גלינג'
המספר 18 קרא לי לגשת לעמדת הפקידה.
"שלום, אובדן תעודת זהות, הנה הטופס הוורוד" אמרתי מלאת
ביטחון, מרוצה מעצמי.
"בואי נראה, רק רגע אחד... רינה שובל..." הקלידה הפקידה
המשופמת את שמי ופערה את עיניה שספק אם היו בחוריהן אי פעם.
צריכים לייצר גם חזיות לעיניים, חשבתי לעצמי. את ההארה קטעה לי
הפקידה עם משפט שלא ציפיתי לבואו.
"את חיה?!"
"אני רינה, כתבתי פה, נו. את מסתכלת בתעודת זהות של אמא שלי
במקום הלא נכון, חיה זאת אחותי. אני רינה, כתבתי פה, נו."
"את לא צריכה לחיות".
"סליחה?!"
"כתוב פה שאת אמורה להיות מתה".
"תקשיבי, אני לא יודעת מה כתוב פה, אבל זה כנראה לא מעודכן,
אני פה, לא?"
"את לא יכולה לעשות תעודת זהות אם את מתה! יש כללים".
"אני גם לא יכולה לדבר איתך אם אני מתה, או למלא טופס וורוד,
או לחכות 5 שעות בתור בשביל שיודיעו לי שאני לא בחיים!"

הפקידה קמה בסערת רגשות וקראה לממונה עליה. אני, לעומת זאת
המשכתי לשבת במקומי ולחשוב על החזייה המהפכנית שאני אציע
לאפרודיטה להשיק.
הממונה עליה היה זכר, כמובן. והוא הגיע עם כוס קפה שהפקידה שלו
הכינה, מן הסתם.

"מה הבעיה?" שאל .
"אני בחיים!" יצאתי בקביעה נחרצת.
"אה, את רוצה למות. תראי, יש כמה דרכים לעשות את זה, אבל זה לא
הזמן ולא המקום. למה להטריד אנשים בבעיות האישיות שלך?" אמר
ואחר לגם מהכוס שאחז בידו תוך שהוא מכווץ את עיניו, כאילו
מגולל במוחו דרכים אפשריות לסיום חיי אדם.
"אתה לא מבין. אני רוצה להוציא תעודת זהות, כי איבדתי את שלי
והגברת המשופמת-נו אפנס, אני פשוט לא יודעת איך קוראים לך -
אמרה לי שאני לא יכולה, כי אני מתה."
"אז אין שום בעיה, הכל הגיוני. אם את מתה, את לא יכולה להוציא
תעודת זהות. וחוץ מזה-איזה עניין יש לך להוציא תעודת זהות אם
את מתה? נראה לי שהתבלבלת. אולי התכוונת לומר שהגעת כדי להוציא
תעודת פטירה..." אמר והוסיף ש"היית צריכה לקחת את הטופס
הכחול..." עצרתי אותו ברגע הראשון שיכלתי-
"לא!! לא!! אני בחיים" התחלתי לצעוק ולהשתולל. כל הנוכחים
הביטו בי מפוחדים, כאילו מביטים בג'וליאן שגרן מחלק המדליות
מ'מסיבת גן' מסתובב חופשי בלי רצועה.
"אתם לא מבינים?! אני בחיים! אני לא מתה! נושמת, אוכלת, הולכת,
אוכלת, שורפת נמלים, עושה אוסמוזה לחלזונות...דברים שאנשים
חיים עושים!" אמרתי בסערת רגשות ובמהלך דבריי עליתי על אחד
מכסאות ההמתנה.
לפני שהספקתי להגיד 'ורדה רזיאל ז'קונט' הגיע אחראי האבטחה של
המקום וכפת את שתי ידיי מאחורי גבי, אחז אותי בחוזקה והוליך
אותי אל מחוץ למבנה משרד הפנים, תוך שאני זועקת, צועקת ומנסה
להתנגד לו בגיוס כל כוחי הרב(אני אוכלת הרבה) למען המטרה
הנעלה. כנראה שההתנגדות שלי רק החמירה את המצב. הזמינו לי
ניידת.
"איפה את גרה?" שאל מר שוטר
"אה, פתאום מתייחסים אליי כאל בן אדם חי? מעניין אם תקחו לי גם
טביעות אצבעות...של אדם מת!" צעקתי מלוא גרוני למרות שהיה
במרחק 20 ס"מ ממני, אבל אני רוצה להראות בסיפור שהייתי ממש
נסערת. בגלל זה גם כתבתי 20 ס"מ, למרות שזה לא נכון. ככה זה,
צריך להקצין.

על כל פנים, כשלקחו אותי לשלוותא (אה, זה השלב של הפער העלילתי
שאתם בעצמכם צריכים להשלים בדמיונכם) מצאתי שם הרבה חברים
חדשים ואני עוזרת להם המון. אחד מהם רוצה להתגרש מעצמו,
ושכנעתי אותו לסגור איתו על שלום בית. אחד בטוח שהוא מדף, אז
הוא כל הזמן מניח על עצמו דברים-אותו דווקא תיעלתי לעצמי-כמו
חמור נייד, בחור מאוד סימפטי. ואחרון חביב, ג'וליאן שגרן שבא
על סיפוקו רק כאשר הוא מחלק מדליות. אני עוזרת לו להכין אותן
ומוציאה אותו לטיול 3 פעמים ביום. עם רצועה, כמובן.

כחושבים על זה, בשלוותא-מצאתי חברים חדשים, אני לא עובדת,
מקבלת אוכל כל יום, יש לי פסיכיאטר/ולוג צמודים שמקשיבים לכל
הבעיות שלי. הגעתי לגן עדן.

אולי מה שאומרים נכון בכל זאת, והכל לטובה. אפילו חוסר מזל
משווע כשלי.

ואולי לא.