למפגש הבא הם ביקשו שנבוא עם סיפור משפחתי. רצו שנביא חפץ
כלשהו מסבא או סבתא רבא ונספר את הסיפור הטראגי שלהם- פוגרום
או גטו או איזה מחנה, ושיהיו בו גם גויים כמובן- גרמנים או
איזה בריטי...
כבר ידעתי שאין לי משהו יותר מדי מלהיב להביא להם, הרי עברתי
מספיק ימי זיכרון בחיי וידעתי כבר שאני באה ממשפחה משעממת-
רומניה פה, קצת פלמ"ח שם... די חלש, אני יודעת, אבל משפחה לא
בוחרים, נכון? לא היה הרבה במה לחפור, את הרוב כבר זכרתי
מעבודת השורשים של כתה ז'.

במפגש ארז סיפר על איך שסבא שלו הרג חייל נאצי עם חתיכת מקל
שהוא מצא ליד הצריף, וגילי סיפרה שסבתא שלה הייתה פרטיזנית
ואיזו גיבורה היא הייתה, ואיך היא הכירה את סבא שלה, והביאה גם
תמונה מהחתונה שלהם בסוף המלחמה.
לאיילה בכלל היה אילן יוחסין מכובד, כי לה הייתה שואה מכל
הכיוונים- גם ההורים של אמא וגם של אבא, ואפילו האח הגדול של
אבא שלה נולד שם. אבל איילה תמיד הצליחה יותר מכולם. גם בלשון,
שנה שעברה, וגם בכימיה ומחשבים. היא הייתה ילדה מוצלחת כזאת.
דבי, המורה שלנו, הייתה ממש מרוצה מהסיפורים של איילה, וסיפרה
על זה גם לעמי, המנהל של המשלחת, וגם הוא היה גאה מאוד. הם
הכריחו את איילה לכתוב את כל זה בפירוט ולהדפיס בפונטים של
אריאל 14 ולהגיש עד ה- 30 בחודש. היא אמרה שהכל כבר כתוב לה
בעבודת שורשים אבל הם העדיפו שהיא תשכתב את זה "כי היום אתם
כבר הרבה יותר בוגרים".
אני ויותם לא דיברנו יותר מדי שהגיעו אלינו בסבב. אני הבאתי את
המאפרה של סבא שלי מימי המעברה, וסיפרתי שסבתא אמרה שהוא עישן
אז כמו קטר כי לגדל את אמא שלי ואת האחים שלה בצפיפות כזאת
ובעוני כל כך גדול זה גומר את הבנאדם. אולי יכולתי להתאמץ יותר
ולהביא משהו יותר טוב ממאפרה, אבל זה מה שקפץ לי לראש כשדבי
אמרה להביא חפץ, לא יודעת למה בדיוק.
יותם בקושי דיבר כשהגיעו אליו בסבב, גם כי המעמד של 30 זוגות
עיניים שנשואות אליו קצת הביך אותו, וגם כי לא היה לו שום
סיפור. "ההורים שלי מרוקאים", הוא אמר, וכאילו באופן טבעי
התקדמנו הלאה בסבב.

במפגש האחרון שלפני המסע שוב עשו לנו סבב. כנראה היה חשוב להם
שכולנו נהיה מעורבים, שכל אחד ידבר. אולי זה חלק מהחוויה
הקבוצתית שהייתה מאוד חשובה להם. הפעם ביקשו שנגיד למה אנחנו
טסים לפולין. אז נדב ומתן וגם נורית ותמר ושי, ואולי עוד כמה,
אמרו שנורא חשוב להם להרגיש את מה שהם הרגישו, לחוות את זה
בעצמם, לנשום את האוויר שהם נשמו אז.
דבי ועמי וגם עמוס, המדריך שלנו, הנהנו במין מבט מבין כזה,
מרוצה ואבהי קצת. ניר אמר שהוא רוצה לנקום, והוא דיבר במין טון
אלים והקבוצה לא אהבה את זה וקצת ביקרו אותו. הוא עשה רושם
מאוד אגרסיבי וזה לא כל כך התאים לאופי של המשלחת שלנו. נורית
אמרה לו שאם הוא רוצה לנקום בפולנים אז הוא לא למד שום לקח
מהשואה, ותום אמר שהנקמה הכי גדולה זו העובדה שהוא חי במדינת
היהודים, נכד לניצול שואה. דבי רק טרחה להזכיר לו שאנחנו
במשלחת של ישראלים בחו"ל ושאסור בשום אופן לעורר פרובוקציות כי
הרי שונאים אותנו וזה רק יקשה על המאבטחים שלנו לעשות את
העבודה שלהם.
גל וסתיו כל הזמן דיברו בשקט בפינה ולא הקשיבו לסבב בכלל, אז
מאיה צעקה עליהם שיסתמו כבר ושזה מגעיל שהן לא מקשיבות.
כשהגיעו אליהן בסבב הן גם לא אמרו שום דבר וביקשו שידלגו
עליהן. כנראה שהן באמת היו די סתומות, אני והדס אמרנו אחר כך
שהן סתם דפוקות וקצת כעסנו שאין להן כבוד לשואה. בעצם אין להן
כבוד לכלום, חשבתי אחר כך.

ביום היציאה למסע סבתא התקשרה אליי כדי לאחל דרך צלחה. היא
סיפרה על הבעיות שלה עם הברך ועל האינסטלטור שלקח מלא כסף, וגם
שאלה אותי אם ראיתי חדשות, שלא מצליחים להעביר את תקציב המדינה
כי הדוסים דופקים הכל, יש להם כבר הרבה כוח כי הם מתרבים כמו
שפנים, הפינגווינים האלה. אחרי השיחה הקצרה הזו היא נזכרה למה
היא התקשרה ואמרה לי למצות את המקסימום מהמסע הזה והכי חשוב
לשמור על עצמי טוב טוב, ושהיא אוהבת אותי הכי בעולם. הודיתי
לה, מהלב, ושוב הרגשתי רגשות אשם על זה שאני לא מבקרת אותה
מספיק.
ההורים שלי אמרו לי שהם כל כך שמחים שאני טסה לפולין ויודעת כל
כך הרבה על השואה. כשהם היו בבי"ס בקושי דיברו על זה, והם
בטוחים שהם לא יודעים עשירית ממה שאני יודעת על הנושא. יוני,
האח הקטן שלי, חיבק אותי ואמר לי שהוא קצת יתגעגע. הוא ביקש
ממני עיפרון מגולף מקראקוב וחולצת כדורגל של רונאלדיניו או של
בקהאם, כי זה מה שאח של אלון הביא לו מפולין לפני שנתיים והאמת
שהוא גם ראה את הדברים האלה אצל הבני דודים שלנו. אבא הביא לי
עוד 50 יורו מסבא וסבתא, "שיהיה לך, העיקר שלא יחסר. עדיף
שתחזירי אותם אחר כך מאשר שתרצי לקנות משהו ולא יספיק לך".


כשחזרנו מפולין היינו כולנו קצת בהלם. ברור שכל אחד הגיב אחרת,
אחד הראה להורים תמונות מהשמונה סרטי צילום שלו, אחד סתם הסתגר
בחדר וכתב יומן מסע מאוחר. אחד הלך להתנדב באיזו עמותה שעוזרת
לזקנים, אחד התחיל לקרוא ספרים על השואה. כולם דיברו על
האסימון שירד להם, או ירד בעתיד, בעקבות המסע. לסיוון לקח חודש
עד שירד לה האסימון, לאורי תוך שבועיים. ניר אמר שהאסימון ירד
לו הרבה לפני פולין, וסתיו וגל סתם הסכימו איתו כי לא היה להן
מה להגיד, לסתומות.
לי הייתה קצת בעיה, כי לא הייתי בטוחה על איזה אסימון מדובר.
בטוח שזה או זה שאני אף פעם לא ארד מהארץ, או אולי זה שאני כל
כך גאה להיות יהודיה ושתיכף אני אתחיל להסתובב עם מגן דוד
ואולי אדביק לאמא איזה סטיקר על האוטו, "אני אוהב את ישראל" או
משהו כזה, או אולי, האסימון האחרון שיכולתי לחשוב עליו, זה שלא
משנה לאן אני אלך, רק פה אני ארגיש בבית ולא אפחד ואדע שאני
בטוחה. בגלל שהייתי קצת מבולבלת אמרתי שירד לי האסימון אחרי 3
שבועות. זה נשמע טוב, ממוצע כזה, חוצמזה 3 זה מספר מזל.
כבר היינו בי"ב והבנו שעוד רגע אנחנו מתפזרים, כל אחד לכיוון
שלו.
דיברתי יום אחד עם שי על מה יקרה לכל אחד מאתנו. גל וסתיו
יפתחו מכון יופי, וניר יהיה פוליטיקאי קטן ומושחת. מאיה
המתלהבת הזו תהיה פסיכולוגית או מורה ביסודי או תרכיב ילדים
מוגבלים על סוסים... בכל מקרה היא צריכה מקצוע שיאפשר לה
להתפלצן קצת. אמרנו גם שבטח יהיו לנו בשכבה 3 שייטים ואיזה 5
מש"קיות חווי"ה, וגם מלא ילכו לשריון ולחי"ר או משהו כזה. בטח
גם חלק ימותו בצבא, איזה אחד או שניים, וחלק גם בתאונת דרכים.

שי הייתה צינית כזאת ואהבה הומור שחור, אז לא הייתה לה בעיה
להגיד שבטח מירי תהיה אשה מוכה ושגיא ל. בטח יבגוד באשתו.
ואיילה תהיה פרופסורית באוניברסיטה, לביוכימיה או משהו חנוני
כזה. ובטח כמה ירדו מהארץ, בעיקר לארה"ב אבל גם לאירופה, כי
היום הכי משתלם זה אזרחות אירופאית, ואם הולכים לשגרירות אז
אפשר לארגן משהו אם סבא או סבתא באו מפולין או גרמניה או משהו
כזה.
"את חושבת שגם הילדים שלך ושלי ושל גיא ל. ומירי וניר ושל כל
השאר יטוסו לפולין?" שאלתי את שי, במסגרת המסע הדמיוני שלנו אל
העתיד של המחזור שלנו. - "ברור! אולי מירי לא תוכל להרשות
לעצמה לשלם על זה, אבל כמעט כולנו נשלח את הילדים לפולין. זה
מובן מאליו, לא?"
- "כן", עניתי לה, "נראה לי שכן". ניסיתי לדמיין איך אני שולחת
את הילדים שלי לשם ומה אני אגיד להם לפני. "מה שבטוח זה שאני
אתחתן עם איזה פולני טוב עם חתיכת היסטוריה", חייכתי, "שלילדים
שלי יהיה מה לספר לכתה ביום הזיכרון...".  
שי צחקה איתי, שי ילדה צינית.