היא התהלכה ברחוב שבו גדלה, סהרורית, כאילו לא ידעה לאן פניה
מועדות למרות שהכירה את הדרך הזו בעיניים עצמות. בידה החזיקה
את הרצועה שבסופה קשור היה כלבה הזקן והאהוב. תוך כדי הליכה
שרקה שיר ישן, קלאסי- "love of my life", של קווין. היא אפילו
לא שמה לב ששרקה אותו כיוון שחשבה על מישהו, לא סתם מישהו, היא
חשבה עליו. החבר לשעבר שלה. כולם אמרו שהם בחיים לא ייפרדו-
בדיוק במילים האלה- בחיים הם לא ייפרדו. וזה נכון- בחיים הם לא
נפרדו. אחרי שנה ששמעה את המשפט הזה כל פעם כשחגגו חודש או סתם
תאריך כמו "הפעם הראשונה שראית אותי", "הנשיקה הראשונה שלנו"
ועוד דברי פוצי מוצי כאלה, הוא קיבל רשיון. הוא נהג טוב, בין
המצטיינים במחזור שלו, חבל ששאר הנהגים לא היו כמוהו.
ערב אחד הם נסעו למסיבה בתל אביב, לא משנה באיזה מועדון. הם
נסעו ודיברו וברדיו התנגן השיר המוזכר למעלה והוא- שר את השורה
הראשונה בשיר, הסתכל בעיניים שלה כשיכל להסיטן והתכוון לזה-
שהיא אהבת חייו. והמשיך לשיר, סתם המשיך לשיר. הם לא יכלו
להיות יותר מאושרים.
הם עמדו ברמזור והוא נישק אותה קלות על השפתיים, ובום.
פולקסוואגן קטנה, טרנטה ערס-מוביל אדומה ומתקלפת נתקעה
במכוניתם מאחורה בעוצמה חזקה. הוא עף קדימה על ההגה והיא עפה
קצת קדימה וקיבלה מכה חזקה מהשמשה. היה דם בכל מקום מראשיהם
וצווארו שנחתך מחגורת המכונית והם היו שם בתוך המכונית, חסרי
הכרה במצב אנוש.
הדבר הבא שהיא זוכרת זה האור החזק מהמנורה שהייתה מעל מיטתה
בבית החולים וכאב ראש שלא הרפה ואף התחזק מרגע לרגע. אימא שלה
רכנה מעליה ונשמה לרווחה. "חזרת אליי מתוקה שלי, נשמתי, חזרת
אליי" אמרה בהתרגשות וחיבקה אותה ברכות כדי שלא תיגע בטעות
בחבורה כלשהי על גופה ותכאיב לילדתה.
"מה קרה?" היא שאלה וניכר היה שכאביה עצומים על פי קולה.
"חזרת אליי ילדה שלי... חזרת אליי" אימה ענתה לה.
"אימא... מה... מה קורה פה?"
"הייתה תאונה. נפצעת קשה וקיבלת זעזוע. הראש שלך נפתח. מזל שלא
נחתכת יותר מדיי מהחגורה- היא רק שרטה אותך אבל...." עצרה. לא
ידעה אם להמשיך.
"מה קרה לו? איפה הוא?!" התחילה לשאול בהיסטריה.
"מממם... החגורה שלו עשתה לו חתך רציני בצוואר, וההגה פתח לו
את הראש ועשה לו זעזוע יותר רציני משלך. אני חוששת ש..." עצרה
שוב, "אני חוששת שהוא לא יצא מזה" אמרה בשקט. "הוא מת מפצעיו
אחרי שעתיים. את נשארת בתרדמת שבוע- עד עכשיו" שתקה.
היא התחילה לבכות.
היא בכתה ימים שלמים, ולילות. היא לא הפסיקה לרגע. היא בכתה
בזמן האוכל, בזמן שישנה ואפילו בכתה בזמן שצחצחה את שיניה.
פשוט בכתה.
אחרי שבוע היא הפסיקה- לא נשארה ולו דמעה אחת בעיניה הריקניות
וחסרות ההבעה.
באותו הלילה, היא יצאה עם כלבה לטיול. הפעם- כשלא בכתה- הכלב
נראה לה פתאום יותר שמח לצאת לטיול- בשבוע שהיה עד עכשיו הוא
נגרר בחוסר רצון אחריה. והיא התחילה לשרוק את השיר כשנזכרה בו
בלי לשים לב. פתאום הסתכלה לשמיים- כאילו יצאה מחלומה, כאילו
שמישהו קרא לה להסתכל למעלה ואז ראתה את זה- המחזה המדהים
ביותר שראתה עד היום- יותר מהשקיעה ומהזריחה וגם מליקויי החמה
והלבנה שיצא לה לראות בחייה. זה היה נראה כמו תמונה מסרט, הירח
היה מלא, השמיים כחולים כהים, כמעט שחורים והעננים הלבנים נראו
אפורים. ענן אחד התחיל לכסות באיטיות את הירח וכשכיסה אותו
לגמרי נראתה הילה מסביב לענן- לא סתם הילה של ירח- הרבה יותר
עוצמתית מזו של סתם ירח. ההילה הזו הייתה של ישות כלשהי- הישות
שקראה לה להסתכל למרומים. ופתאום היא הבינה- הוא קורא לה. קורא
לה להצטרף אליו בכדי שימשיכו להיות ביחד- שלא ייפרדו. היא שמעה
את קולו בראשה וכאילו נכנסה שוב לסהרוריות שהייתה בה מקודם
וחזרה לביתה בספק מהירות, ספק איטיות.
היא שיחררה את הכלב מרצועתו וחיבקה אותו, חיבקה אותו כאילו אין
מחר והוסיפה נשיקה קטנה על מצחו הפרוותי. היא עלתה לחדרה בשקט-
כדי שהוריה לא יתעוררו, לקחה בלוק נייר ועט ושרבבה מכתב
במהירות:
"לכל המעונין:
הוא קרא לי להצטרף אליו. אני הולכת. אני אוהבת אתכם ואני לא
מתכוונת לפגוע בכם- באמת שלא. אנחנו לא נפרד אף פעם- אני לא
אתן לזה לקרות. אפילו לא במותנו.
להתראות."
היא הלכה במהירות לחדר האמבטיה, הוציאה סכין גילוח חדשה, נכנסה
לתוך האמבטיה ובלי טיפת פחד בעיניה חתכה במהירות את ורידיה
שבלטו על עורה הצחור. היא עשתה את זה בצורה מושלמת. דם זרם על
ידיה. לפני שמתה הניחה אותן על גופה ועצמה את עיניה. היא
הרגישה את הדם החם נוזל על בגדיה ולתוך האמבטיה במשך כמה דקות
ואז ראתה שוב את המחזה שראתה בשמיים- בראשה הפעם, וההילה מסביב
לענן נעשתה לבנה יותר ויותר, התחזקה וכיסתה את התמונה שבראשה
לגמרי, עד שלא נשאר זכר למחזה המרהיב, שהרג את הנערה האוהבת.
הם לא נפרדו בחיים. הם גם לא ייפרדו אחריהם.