האם בלשון המעטה "אנחנו דפוקים"?

הכל התחיל בגיל קטן מאוד, קצת לפני שיכולנו להעריך מי אנו באמת
- בערך לפני שבאמת עניין אותנו בכלל.
אט אט היושבת בקירבנו התפתחה לה והפכה לחלק אינטגראלי מחיי
היום יום שלנו, בין אם נרצה ובין אם לאו היא טבועה בנו, בנבחי
נשמתנו מבלי שנוכל לעשות שום דבר בנדון.
יש שעדיין מנסים להתנתק ממנה ויש שכבר התייאשו, יש החושבים
אותה לטרדה ויש החושבים אותה מעלה.

דוגמא יפה היא הליכה - קרה לכם פעם שמצאתם את עצמכם במשטח
שעליו אתם הולכים, תוך כדי חישובים מעמיקים שלא לצורך כמו למשל
במשטח משבצות, כאשר רגל שמאל מועדת חס וחלילה על קו מתאר של
משבצת במקום על תוך המשבצת ואתם חשים צורך עז ולא מובן לאזן את
התקרית ולדרוך על קו מתאר גם ברגל השניה. ישנם מצבים שאין עוד
קו מתאר לאזן איתו כי נגמרו פתאום המשבצות, אז מה? נחזור
אחורה? אז יש החוזרים אחורה ומאזנים את ה"טעות" ויש המאלתרים
פתרון כמו למשל לחפש משהו בהמשך הדרך לדרוך עליו שיאזן את
המעוות כגון אבן מוזרה שאין מצב בעולם שהרגל השנייה תדרוך עליה
ובכך עובדים על עצמם שבכך תיקנו את המצב אליו נקלעו.

אנו מתנהגים על-פי מוסכמות חברתיות מסוימות שכפו עלינו לחיות
כמו בספר, זה אגב משקף את הרתיעה והפחד שלנו ממשפטים כגון:
"רק על הקווים..." שבאים להגדירנו כמפגרים גמורים ובכך
גורמים לנו להטמיעה שריטה זו שלא לצורך.

מיותר לציין כי כל התככים והריבים הבלתי פוסקים התקיימו בנינו
לבין עצמנו בלבד מבלי לשתף אף אחד אחר, שכן אם יגלו את
"הפיגור" הזה שלנו לא נוכל להסתכל על עצמנו כעל בני אדם - כי
זו דרכו של עולם וכך לא מתנהגים בני אנוש מן השורה.

חברים יקרים! הגיע הזמן שנתחיל להכיר בעובדה - אנחנו שונים, אך
עם זאת מיוחדים במיננו. די להסתיר את "הדפיקות" הזאת כי לא
דפיקות היא!!! אני רואה זאת כסימפטום, סימפטום לגדולה.
אם תקדישו לזה קצת מחשבה תווחכו שהדבר לא כל-כך רחוק מן
המציאות, הלא לא קרה לכם שאנשים (בעיקר ערסים ושאר זבי חוטם)
לא מבינים אתכם או את מה שיש לכם להגיד או להביע? ופתאום מה
שהתכוונתם לומר בתמים הופך נאום הסברה חובק עולם?

קטע זה נועד להבהיר לכם שאין זו שריטה אלה מעלה וכי אנו מעל
כולם (לכן אנו שונים) ולא משנה מה יחשבו עלינו.