New Stage - Go To Main Page

אלה אפק
/
כשירד כבר שלג

היינו קרובות לסיים כיתה ט'. חיכינו לזה...
תיכון. כמה ציפיות יש מהתיכון.
התלבטנו, למרות שאני כבר ידעתי שאני רוצה אמנות, כמו תמיד. אז
בטוח ויצו.
למרות שאמא לא מרוצה, אבל אני רציתי, אני לא מתכוונת לשאול את
אמא, אני אמנית, אני יכולה להחליט בעצמי!
היא לא ידעה מה היא רוצה, למרות שאני חושבת, עכשיו, במבט לאחור
שהיא גם ידעה בתוכה שהיא רצתה לטעום קצת מויצו, לא רק בגלל
האומנות, אלה בגלל כל הפריקיות והחופש...
זה פיתה אותנו כנראה.
הלכנו למרתון רישום של אמנות פלאסטית, היה מדהים, באמת מדהים,
אני זוכרת כל רגע ביום הזה, כולו היה מיוחד כזה...
את היום הזה אני ידעתי שאזכור כל חיי ופעם אפילו אכתוב עליו,
וכשאהיה גדולה ומפורסמת ואפילו זקנה ואני אעשה סרט על החיים
שלי, היום הזה בטוח יופיע שם.
ציירנו בכזו התרגשות, רציתי שזה לא ייגמר לעולם...
לאחר כמה ציורים של נשים עם שדיים לא כל כך פרופורציונאליים
וגברים עם עיוותים למיניהם, יצאנו החוצה לעשן סיגריה. עישנו אז
קאמל, אם אני לא טועה...
התיישבנו בכניסה לבית הספר, שתי מדרגות לפני הסוף.
היה חשוך...
כל כך שקט ורגוע.
נדמה היה כאילו אנחנו שתי הנפשות היחידות ביקום ורק הכוכבים
הסתכלו עלינו.
צלילים עדינים של מוזיקה, משהו משנות ה-90, הגיעו מאולם המחול
שבו היה המרתון.
חשבנו: מה יהיה? מה יהיה בתיכון? מה יהיה אחרי? מה יהיה עם
החיים שלנו?
היינו מפוחדות, זאת הייתה ההחלטה העצמאית הראשונה של שתינו, לא
ידענו...
אני זוכרת שאמרתי שראיתי סרט מדהים - "כשירד כבר שלג''. בסרט
הזה היה זוג, בחור ובחורה, שהיו צריכים לבחור מה לעשות עם
חייהם לאחר שסיימו את הקולג', ואז הבחורה אמרה לבחור שיעצום את
עיניו וייזכר בילדות שלו, וברגע שהיא תמחה כף יפקח את עיניו
ויגיד מה חשב ברגע האחרון. כשהבחורה מחאה את מחיאת הכף
המכריעה, הבחור פקח את עיניו וסיפר לה שהוא נזכר איך שהוא הכין
לאמו עוגיות בכל פעם שהיא הייתה עצובה אחרי שחבר נוסף שלה עזב
אותה.
אותו הבחור בסופו של דבר נעשה שף ידוע בניו יורק.
כך עשינו שתינו.
היא, כאשר פקחה את עיניה סיפרה לי איך היא נזכרה בכל שיעורי
הבלט שהיו לה ובכמה שהיא אהבה לרקוד, ואני סיפרתי לה איך אני
תמיד ציירתי עם אבא שלי וכמה זה חשוב לי.
ומה בסוף?!
נורא מצחיק לחשוב על זה עכשיו, במבט לאחור, אפילו פתטי קצת, כי
אני הלכתי למגמת עיצוב אופנה והיא לאמנות פלאסטית.
אבל מסתבר שאם יש לך גורל, אז יש לך גורל. הוא בטח מתחבא לו
איפה שהוא... אי-אפשר לברוח מהבנזונה!
בכיתה י"א היא עברה למגמת מחול וחייה פרחו. היא נראתה יותר
מאושרת, הרזתה המון, התחילה להתלבש מקסים והביטחון העצמי שלה
גדל נורא.
ואני... אני עברתי  למגמת אומנות פלאסטית וגילית בי דברים שלא
ידעתי על קיומם.
האם נעשיתי יותר מאושרת?
לא יודעת... אולי...
אבל מה שבטוח הוא שגדלתי הרבה מאז.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/1/06 7:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה אפק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה