אנחנו כבר לא מדברים. את שם                      אני פה.
אנחנו כבר לא שולחים מכתבים, לשאול מה קורה.
ואני מיואש, לא מחזיק מעמד, כמעט. אני מחזיק את ראשי מעל למים
בזכות הפרטים הקטנים.
בהם אני מתמקד בשביל להתעלם מהמציאות האיומה הפרטית שלי.
הכפתור בחולצה, השרוך בנעל, החוט שמשתלשל לו בג'ינס.
שנתמונה תלויה ישר, על הזווית, ושהשולחן תמיד נקי.
שכשאני מעביר הילוכים באופניים, זה תמיד חצי הילוך, ובדיוק
בדיוק חצי הילוך, לא פחות ולא יותר.
וכך אני חלקית שפוי, מחכה לדברים הצפויים נושנים:
- פנסי רחוב שנדלקים בשש ונכבים בשש
- אופניים ישנות שתמיד באיזור פחי האשפה, אף פעם לא נלקחות
- החלון שחורק תמיד כשסוגרים אותו, בקול מצמרר וגבוה
- הכביסה שמצטברת והולכת, עד שמישהו נזכר לזרוק
- הגשם הראשון שיבוא, וישטוף את הכל. את הרגשות שלי אלייך, את
המחשבות שלי עלייך, את טירופי בגללך.
ולאותה שעה קצרה אני אהיה שפוי, לא אזכור כלום.
אני אעמוד במכנסיים קצרות, טי שירט ונעלי בית בגשם ההולך
ומתחזק,
ידי פרושות לצדדים, גופי סופג את הגשם לו הוא צמא, כמו
אלכוהוליסט למשקה.
דמעות זולגות על לחיי, חיי עוברים מול עיניי - ואז הגשם יגמר.
אני אכנס הביתה.
אלבש עליי ג'ינס.
חולצה צהובה.
נעליי "אוזי-בוטס".
אשים את ה"פרצוף המחייך" שלי עליי...
ואמשיך לחיות...
מחכה לדבר הקטן הבא, כדי שאוכל להתרגש ממנו, ליהנות ממנו,
לנצל אותו, לשאוב אותו, להרגיש...
ואני עדיין פה.                          ואת עדיין שם.