הגרביים הלבנים חיכו כבר הרבה זמן לתיקון. מרגע שנפתחה אריזתם
ונגלה באחד מהם החור הסורר, שכנו להם דרך קבע על קופסת התפירה
הישנה, וחיכו שזמנם יגיע.
זמנם לא היה מגיע אלמלא אותה חולצה ירוקה אהובה שהשירה כפתור.
וזה לא היה נושר, לולא פשטתי את החולצה בבהילות על מנת ללבוש
חולצת עבודה תחתיה. החפזון לא היה כה רב, אלמלא ברח לו אחד
מגוזלי התוכונים הירקרקים מן הכלוב בבוקרו של אותו יום, ועתה
נראה מקפץ בין עפאיו של העץ הגדול שבחצר.

בצהרי יום חמישי, אספתי את הבנות לאחר יום עבודה משמים, ונסענו
הביתה. משנכנסנו, נמלא לפתע הבית הריק והדומם חיים חדשים.
תריסים נפתחו, חלונות הוזזו, נעליים נזרקו וגרביים נפשטו. אך
עוד בטרם הספקתי בעצמי לפשוט את בגדיי ולהתרווח בבגדים נוחים,
נשמעו קריאות דחופות מן החצר. הבכורה זיהתה את התוכון האובד,
ואני נקראתי אל הדגל, להשיבו באחת לחיי השבי. יצאתי ואכן
ראיתיו, ירקרק כאחד מעלי העץ, משרקק ומצייץ מעל הכלוב בו שכנו
שאר בני משפחתו, שענו בציוצים מתרגשים לבן הסורר, המעופף
מעליהם.

אחרי מספר נסיונות כושלים, אצתי לתוך הבית לפשוט את בגדיי
הנאים, ולעבור ללבוש נוח יותר למרדף כגון זה, ואז קרה הדבר.
הכפתור האמצעי ניתק מחולצתי הירקרקת, וכאותו תוכון סורר,
התעופף לו בחלל החדר, כנדהם מחירותו הפתאומית, הרגעית. לבסוף,
נחת בפינת החדר, כמתגרה בי. ואני, שחששתי שמאוחר יותר יישכח
מליבי, ויפרח, ולא אמצאנו יותר, מיהרתי ותחבתיו בכיס מכנסיי
בבהילות. שהרי כפתורים ירקרקים כמותו אינם תמיד בנמצא.

סוף טוב, הכל טוב. או לפחות עד כמה שזה נוגע לבתי הבכורה. לאחר
מאמצים רבים, ובהשתתפות בני משפחה נוספים, שהצטרפו למצוד,
הוחזר לבסוף התוכון האובד אל חיק משפחתו. לא הייתי משוכנעת
לחלוטין עד כמה שמח התוכון בחזרתו למכלאתו, אך התנחמתי בכך,
שמפאת גילו הצעיר, מן הסתם לא היה מצליח לאורך זמן לחמוק
מציפורני חתולי השכונה, ואולי בעצם לכידתו הצלנו את חייו.

והכפתור נותר מיותם בכיס מכנסיי, מחכה לימים טובים יותר. למזלו
הרב, עזה חיבתי אל חולצתי הירקרקת, ולא עבר זמן רב עד שנזכרתי
בו, וחשתי להשיבו למקומו. בערב שבת שלמחרת המצוד הגדול, אחרי
טיול משפחתי של בין ערביים, וארוחת ערב שכולה חמץ אחרון שלפני
ליל הסדר, הזכיר לי הכפתור את נוכחותו. משסיימנו לאכול הוצאתי
את קופסת כלי התפירה הישנה, כדי להשיבו למקומו. על קופסת כלי
התפירה גיליתי את זוג הגרביים הלבנים שהמתין מזה זמן רב
לתיקון.

מדוע חיכו הגרביים זמן כה רב, זאת לא אדע. מדי פעם הייתי רואה
אותם שוכבים דוממים בארון, מביטים בי בשאלה אילמת, ואני הייתי
מפנה את מבטי מהם והלאה, ובוחרת לי בגדים כלבבי. לא יום או
שבוע, ואף לא חודש תמים, המתינו הגרביים לשעה של רצון טוב.
והנה הגיעה השעה, וגם הרצון, ואני יושבת בחדר השינה על המיטה
הגדולה, ותופרת בתך מכלב, שהיה התפר הראשון שלמדתי בשעורי
מלאכה של בית הספר היסודי. אודה על האמת, איני משוכנעת שמשתמשת
אני בתפר המתאים, ומאוד ייתכן שמקומו של תפר זה לא יכירנו
בתיקון גרביים, אלא שאין לי מושג או שמץ של מושג בתיקון
גרביים, ואני נאלצת להמשיך במעשיי. מאז ומעולם חשבתי שמקומם של
גרביים קרועים הוא בפח הזבל, ומעודי לא טרחתי לתקנם, אלא
שגרביים אלה חדשים למשעי הם, והלב נחמץ על הבזבוז המשווע
שבזריקתם אל תהום הנשייה.

ותוך שאני יושבת ותופרת, נודדות מחשבותיי הלאה, אחורה בשנים.
מתי זה היה? לפני כמעט שני עשורים, כשהייתי בת עשרה מתבגרת,
בתקופה שידעתי כמעט הכל, והרבה יותר טוב מכולם. ובעיקר ידעתי
להעריך מהם הדברים החשובים באמת בחיים. תיקון גרביים, למשל, לא
נכלל בין אלה. לעומתי, סבי שעבר שתי מלחמות עולם, אחת מהן
כחייל בחזית, סבר שאומנות תיקון הגרביים חשובה אף אם אין בה
צורך מיידי, ועל כן ביקש ללמדני אותה. אלא שאני התחמקתי. לא
היה לי זמן לזוטות. לשטויות של זקנים שיש להם את כל הזמן
שבעולם. בגיל שבע עשרה העולם הסתחרר סביבי בקצב רצחני, ואני
רציתי לראות את הכל ולטעום מהכל. מספר פעמים ביקש ללמדני, ואני
התחמקתי. עד שלבסוף הרהבתי עוז והבהרתי לו, בעזות מצח של בני
תשחורת, שבימינו אין כל צורך בתפירת גרביים ובתיקונם, ושאין
מצב בו אשב, כנשות החיילים של אז, ואתקן גרביים.

בחוכמה של זקנים, לא שת ליבו אל דברי הרהב, והסביר, שאף הוא
בעצמו היה יושב ותופר את גרביו בחזית, באירופה. וכי מה היה
עושה בחורפים הקשים של אירופה הנקייה מיהודים, לולא למד לעשות
כן? איך היה צועד עם פלוגתו בשערם של מחנות הריכוז כיהודי גא,
זקוף קומה וחזה, כשאצבעו מבצבצת מחור שבגרב?

אך אני לא השתכנעתי, והתמדתי בסירובי. וליבי חש חזק מתמיד, עד
כי בפגישתנו הבאה אף העזתי לדחות את הצעתו לקרוא איתי במילון
על משמעות מילה זו או אחרת. למי יש זמן למילים כשאת בת עשרה
מתבגרת?

ואכן זמן לא היה, לשנינו ביחד, כי בפסח של אותה השנה הלך סבא
לעולמו. סבתא סיפרה שגם לחזית המלחמה באירופה יצא בערב פסח,
אלא שמהחזית הזו, הרחוקה, חזר בשלום, ומהחזית החדשה, בבית
החולים הקרוב אל הבית, יצא בשלווה.

במשך שבוע נלחם על חייו. נלחם, אני אומרת, ויודעת שאין זו
המילה הנכונה. שוכב אדם במיטה עם דפנות מורמים, לבוש בבגדים
בהם נולד, מכוסה בסדין מעומלן שחוטים וצינורות נבלעים ויוצאים
מתחתיו. על מיטת חוליו באתי לבקרו. עדיין לא בוכה, עדיין חושבת
שהכל יהיה בסדר, שזה רק עניין של זמן. שיש לנו עוד זמן ביחד.
באתי לבקרו וסימני מאבק לא ראיתי. רק מסך שמספרים ירקרקים
מרצדים בו. וייחלתי לדעת מה משמעותם, כך שאוכל להשפיע עליהם
בכוח מחשבתי, ולהפנות אותם אל שערי הניצחון.

מצפוני לא היה שקט. שבוע קודם לכן, זמן לזוטות לא היה לי, אבל
רהב למרוד ולהתנגד היה גם היה. ועתה, עם המסך המרצד, המכתיב
לנו את קצב הלב, היה לי כל הזמן שבעולם. ובזמן שסבא שכב שם
במיטה, וחיכה שחייו יחלפו מעליו, נאבקתי אני בעצמי וברצוני
לבקש את סליחתו ומחילתו ברגע זה, בו במקום. תהיתי האם אוכל
לעשות זאת או שמא עדיף לחסוך ממנו התרגשות וטורח, ולדחות לזמן
טוב יותר. ניסיתי לפתוח בשיחה, אך חולשתו הכריעה אותו, ולא
הצליח לומר יותר ממילה אחת או שתיים של חיבה, ולא הבנתי אם
אפשר או אי אפשר. ולא ביקשתי.

וכשהלך מן העולם הזה, הבנתי, שלא תהיה לי יותר הזדמנות לבקש את
מחילתו, או את הדרכתו בתיקון גרביים מחוררים. והתייסרתי. ולא
תיקנתי. עד היום.

ועתה אני יושבת על המיטה הזוגית, שאותה אני חולקת עם איש יקר
שלא זכה להכיר, בחדר שבבית שטרם תוכנן כשהלך מאיתנו. ובחדר
השני מתרוצצות בנותיי, שהבכורה בהן נולדה זמן לא רב לפני יום
השנה העשירי למותו.

הבנות יורדות לחצר להביט בתוכון האובד ובאחיו. ואני, שכבר
חיברתי מחדש את הכפתור לחולצתי, מנסה לאחות בשיירי החוט הירקרק
את החור שבגרב הלבן. בתך מכלב. מתחילה מהצד הלא נכון, ובתפר
הלא נכון, וחוזרת פעמיים על התפרים על מנת לחזקם. ולאחר
שסיימתי אני בוחנת את עבודתי. רואה תפר שנעשה ביד לא מיומנת,
עם חוט בצבע לא מתאים. ויודעת שכעת אוכל לצעוד זקופת קומה, ורק
החוט הירקרק יבלוט על רקע הלבן, כמעיד על החור שהיה.