הלילה היה קר. הוא היה צעיר מאד, בן שבע עשרה או שמונה עשרה.
מבטה פגע בלבו והותיר בו שריטה. הזכיר לו דבר מה נכסף , געגוע
רחוק שאל פשרו לא יכל להגיע.
ברגליים כושלות הוא יצא בעקבותיה. כמעט שלא נותר אויר בגופו.
"מה השעה?" נפנתה אליו לפתע פתאום.
נשימתו נעתקה. הוא הביט בשעונו וענה בגמגום: "אחת עשרה ורבע..
בעצם כמעט ועשרים.... ליתר דיוק אחת עשרה ושמונה עשרה דקות".
"לא צריך כזה דיוק ....  יש לך קשרים עם השעון הדובר?..." שאלה
בקלילות.
הסומק שצרב את פניו נבלע באוויר הלילה הקר והחשוך.
"חשבתי שזה חשוב לך...".מלמל במבוכה.
תודה, ענתה יבשות, ומיהרה להתיישב על ספסל תחנת האוטובוס.
הוא המשיך והתקדם מספר צעדים . כחכח בגרונו ושב על עקביו כאילו
שכח דבר מה. נתקל בשעון התחנה, המותקן לצד לוח זמני הנסיעות,
ועשה עצמו מתבונן בשניהם ברוב עניין.
בדקות שבהן בהה בשעון ובלוח , התנהלה במוחו השיחה הבאה: "היא
לא סתם שאלה מה השעה. בטח רצתה להתחיל איתי. יותר נכון, קיוותה
שאני אתחיל איתה. הרי אין סיבה בעולם שתפנה דווקא אלי. יש הרבה
אנשים ברחוב. ולמה שתביט לאחור. אמנם ברגע שפנתה אלי הייתי
כמעט צמוד אליה, אך בכל זאת, הייתה צריכה להסב את ראשה מעט...
ברור שחיפשה תירוץ, ולו קלוש, לפתוח בשיחה.. היא מתביישת לעשות
צעד נוסף.. זה התפקיד שלי כמובן".
הוא היפנה את עיניו אליה. נבהל ממבטה ושקע מיד  בעיון מעמיק
בשעון ובלוח התחנה. רק אחרי דקות ארוכות של בהייה הבחין שהשעון
עומד מלכת והלוח נכון לשנה קודמת. הוא נבוך כילד שנתפס בקלקלתו
אך אזר אומץ, התעשת וישב לצידה. ניסה לנחש את הרגע בו תרים את
עיניה הנעוצות ברצפה כדי לצוד את מבטה .
רעש של אוטובוס מתקרב שיבש את תכניתו אך דרך אותו כקפיץ: הוא
עולה אחריה! החליט בו ברגע.
כשפשפשה בארנקה בזמן העלייה  לאוטובוס פנתה אליו שוב: "אתה
יודע כמה עולה כרטיס עד הבימה? " שקל ושלשים אגורות" ענה
והמילים ייבשו בגרונו. זה כבר היה רמז שקוף. הוא חייב לפעול
ומיד!
אינסטינקטיבית הכניס את ידו לכיסו וגילה לאסונו שאין בו ולו
אגורה. בכל זאת המשיך להשתרך עוד צעד או שניים בעקבותיה. הכניס
שוב את ידו לכיס אך לא, הנס לא ארע. הכיס נותר ריק.
דלת האוטובוס איימה להיסגר. היא נדחקה אחרונה מותירה אותו
בתחנה., אפס עצור ועזוב.


חלפו שנים רבות מאז אותו הלילה. אוטובוסים רבים עצרו בתחנות
רבות והעלו נוסעים רבים מספור. אך נוסעי לילה וותיקים יודעים
לספר על איש תמהוני, צעיר נצחי, הנודד בלילות בין התחנות, מחפש
מישהי ואף פעם אינו מוצא,.. אך גם אינו מתייאש. בלילות קרים
הוא הופך פיוטי במיוחד. עם השנים אף איבד את רגש הבושה והחל
לתשאל את יושבי התחנות אם פגשו את אהובתו תוך ציון כפייתי של
פרטי פרטים המתארים את חיוכה, גון קולה, שערה, עיניה.
משנה לשנה נצבעת אהבת חייו בצבעים עזים יותר. מתיאור לתיאור
היא יפה וטהורה יותר ואהבתה זכה ותמה משהייתה אי פעם.