New Stage - Go To Main Page

פרננדה אלדנה
/
מכוניות

'מה אם אני אמות היום ועדיין לא אמרת לי שאתה אוהב אותי?'
אור שמש פלש לדירה מבחוץ, דרך החלון והאיר את פניה ושערה
הארוך, הגלי, באור מיוחד. הוא הסתכל עליה, נפעם לשניה מיופיה -
ואז עצר וחשב לשניה על השאלה ששאלה אותו. הוא התבלבל. 'מה קרה
לך? למה את מדברת ככה? אל תכניסי אותי לסרטים'.
סרטים, סרטים, היא חשבה. הכל סרטים. היא חשבה שמאז שנולדה
החיים שלה היו סרט אחד גדול, והיא כמו אותה ילדה קטנה שנעלמת
בתוך הכסא הגדול בתוך הקור של האולם ובחיקה דלי פופקורן. כאילו
היא יושבת וצופה בעצמה מרחוק. היא חייכה לעצמה. פתאום נזכרה
שגם הוא שם, ומילותיו חדרו מבעד למעטפת המחשבות ההזויות. היא
הסתכלה עליו, ופתאום ראתה אדם זר, כאילו לא היה בתוכה רק לפני
כמה דקות. היא הושיטה את ידה לעברו, כאילו כדי להוכיח לעצמה
שהוא באמת לא שוכב שם, ומה שהיא רואה זו רק בבואה שקופה של
האמת. ידה שנמשכה קדימה נתקלה בידו, וליטפה.
'אני אוהבת אותך', היא אמרה.
'את לא יכולה להגיד כזה דבר, זה לא חוקי'.
'למה?' שאלה. היא באמת לא הבינה.
'את מכירה אותי רק כמה שעות. וגם אני אותך'. הוא עצר לשניה
להתפעל שוב מהזוהר בשערה. 'בעצם, איך קוראים לך בכלל?'
'עלמה, ולך?'
אפילו השם שלה מיוחד, הוא חשב לעצמו.
'קובי', אמר והרגיש פשוט מדי אפילו לשכב לצד אותו יצור שמימי.
היא חייכה אליו.
'אני אוהבת אותך, קובי'.
'די! תפסיקי! למה את ממשיכה להתעקש? הרי זה לא נכון'.
היא השתתקה. התעצבה.
'אולי אני רוצה שזה יהיה נכון...'
'מה זאת אומרת? תסבירי'.
'אני רוצה להאמין שאני באמת אוהבת אותך, ושאתה באמת אוהב
אותי'.
'עדיין לא מבין...'
'לא קורה לך לפעמים, שאתה אפילו הולך ברחוב ופתאום קולט כמה
שהכל כל כך שביר, איך שזה פשוט יכול להיגמר כל רגע?'
'לא', הוא אמר, ובלב חשב: אנשים נורמליים לא חושבים מחשבות
כאלה.
היא משכה בכתפיה. 'לי זה קורה כל הזמן. ואני לא רוצה ללכת
לישון בהרגשה שאת השעות האחרונות ביליתי בבזבוז זמן, או עם
מישהו לא משמעותי. בגלל זה הכל תמיד חייב להיות משמעותי, אפילו
כשזה לא. מבין?'
'לא'.
'לא נורא'. היא חייכה אליו וחזרה להביט במכוניות שטסו על הכביש
שמתחת לבית שלה. היא גרה מעל כביש ראשי ויכלה לבלות שעות
בלהסתכל על המכוניות. זה כמו להסתכל על אנשים שהולכים ברחוב,
רק פחות אישי, היא חשבה.
מדהימה, פשוט מדהימה, הוא הרהר, והוסיף: 'אני צריך ללכת'.
היא ליוותה אותו אל הדלת עטופה בסדין ושם הם עצרו. הוא נישק
אותה על הלחי ושתק. גם היא שתקה. 'אין לי מה להגיד', הוא אמר.
כל אופציה נשמעה לו כל כך קלישאתית ופאתטית. מה? אני אתקשר
אליך? הרי אני לא אתקשר. היה נחמד? לא היה נחמד, היה מדהים. את
מדהימה. ובכל זאת.
היא חייכה שוב את חיוכה המרגיע וליטפה את לחיו. 'אולי תחשוב על
משהו בדרך... שלום'.
היא סגרה את הדלת מאחוריו וחזרה אל חדר השינה להסתכל על
המכוניות. היא לא הופתעה כשהיתה דפיקה בדלת.
'נו, חשבת על משהו?' שאלה.
'כן. אני אוהב אותך.' אמר.
'יופי!' היא ספקה כפיה באושר.
הוא חיבק אותה עוד פעם אחרונה, נושם ממנה כל מה שיכול היה
לקבל, ועזב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/4/06 16:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרננדה אלדנה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה