שוכב במיטה בבית החולים, העיניים סגורות איני רואה דבר, הקולות
והרעשים הפכו להידהוד של מילמולים ולבסוף לשתיקה מצמררת, "הכל
יעבור, הפגיעות הפיזיות יעברו עם הזמן וכבר לא יראו אותם", זה
מה שהם אמרו לי עוד כשיכולתי לדבר ולזוז, ועכשיו, בתרדמת
עמוקה, הזמן עובר פה לאט, או יותר נכון תחושת הזמן פה היא
ניצחית. עברו כל כך הרבה שנים בתוך החלל השחור שאני נמצא בו,
זה לא שאין חלומות, זה פשוט שאני לא חולם אותם. "הכאב שלך הוא
בגלל הפציעות, אל תדאג ברגע שהפצעים יגלידו תרגיש הרבה יותר
טוב." כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה חוויות.
אתם יודעים, תמיד אומרים שברגע שאדם הולך למות, בשניה או אפילו
בשבריר שניה הוא רואה את כל עברו, אבל מה אם השבריר שניה הזה
נראה כנצח? אני שוכב על הריצפה הקרה, מרותק, לא יכול לזוז
הרגשתי כאילו כל הכוח שהיה לי פעם נלקח ממני, נשאב בכמה שניות,
כל מה שאגרתי בתוכי רצה לצאת.
אחרי התאונה, היה חושך בכל הבלוק או לפחות כך שמעתי עוד
כשיכולתי לשמוע. ועכשיו, אני עומד באמצע החלל, הכל שחור וכמה
נקודות לבנות עם שערי מתכת גדולי מימדים, הכל נראה כל כך מוכר,
כאילו הייתי פה בעבר, אבל מתי? ומה זה פה בדיוק? "היית פה
בתחילת חייך, פה, זהו המקום שמפריד", כך שמעתי לראשונה את קולה
ואני מחפש את מקור הקול אך אינני מוצא. אין כאן איש. האם באמת
השתגעתי? "לא השתגעת אל תדאג", וכך היא הופיעה מולי, מספר
מטרים בלבד, התפעלתי מיופיה, הוא לא היה אנושי, אך עדיין כל כך
שביר. היא צעדה צעד קדימה, לפתע הרגשתי כאב שלא הרגשתי לעולם,
ישר מצאתי את עצמי על הריצפה, מתקשה לנשום, מתקשה לזוז,
והעיניים לאט לאט נעצמות בעצמן, והיא פסעה עוד צעד קדימה
מסתכלת בעיניים שלי, במבט תמיהה, התכופפה לעברי, ובנגיעה קטנה
על ליבי, הכל עבר לנגד עיניי, כל הזכרונות, כל ההרגשות, כל מה
שקרה לי בחיים, את כל מה שכאב לי, את כל הדברים היקרים לי, את
האהבות שלי... בנשימה של כאב פתחתי את עיניי, היא הסתכלה
לעברי...
מחייכת חיוך קטן ומתחילה להעלם, "חכי..איפה אני???"
"במקום... שלזמן הקרוב לא תבקר בו, היית חסר לכולנו... וכעת הם
קוראים לך".
"מה? מי קורא לי?"
וכך היא נעלמה. אני יודע שאת החיוך הזה אינני מסוגל להוציא
ממוחי, עצמתי את עיניי להרגיש חמימות, וכשפקחתי אותן ראיתי
אור, אך זה היה הפנס של הרופא.
"הוא בסדר.הוא התעורר"
"אהה? איפה אני?"
"בבית החולים כמובן, הדאגת את כולם פה" אנחה יצאה מפי הסתכלתי
על התיקרה ולפתע הבנתי הכל. אך בכל זאת לא ידעתי כלום. לאחר
שבוע שחזרנו לארץ הכאב הפיזי באמת עבר וגם אין צלקת או חריכה,
אך הכאב הנפשי והכאב שבלב שלי עדיין לא נרפא. והאמת, אני לא
רוצה שירפא. אחרת, איך אני אדע שאני באמת חי?
וכך בחיוך קמתי מן המיטה בחדרי עם חיוך קטן.