ראשית יש לפתוח ולומר שהנכם עומדים לקרוא מסמך אנושי
מ-ז-ע-ז-ע. זהו קטע בדיוני לחלוטין (בחלקיו הרבים לפחות) שרובו
פרי מוחה המעוות, חסר השינה והמאוד יצירתי של היוצרת (?)
שיושבת ומקלידה אותו מאחורי הצג כרגע. הקטע מספר על חיים בין
מציאות לדמיון, שפיות לכמעט שיגעון, והרבה נוסטלגיה ילדותית
וחמימה שעוטפת מסביב ומגנה, הרגשה טובה של  ממש, כמו... כמו...
כמו בלון ממסטיק בזוקה ישן וורוד, עם הריח המתוק הזה, הנעים,
שפתאום מתפוצץ לך ישר בפרצוף... לא נעים...

וכך זה מתחיל - כשהייתי קטנה פחדתי משדים, הייתי חולמת על
שלדים ירוקים, גולגלות מסתובבות על רקע שחור, פחדים שהיו
לובשים צורות שונות ומשונות, וגם די מפחידות. עכשיו,
כשהתבגרתי, נוכחתי לדעת שהתמימות שרובה כבר מזמן נעלם בעצם
גרמה לאותם פחדים להתחפש בכל מיני תחפושות שונות, השדים של פעם
עדיין קיימים - רק שעכשיו הם יותר חזקים, ואני לא מדברת על
רוחות או סדינים לבנים עם עיניים ירוקות זוהרות, בורקות. אלו
שדים מסוג קצת אחר והרבה יותר מסוכנים, מאוד אמיתיים, הפחדים
הכי כמוסים, סרטים שרצים בראש במהירות של חלקיק שניה, תמונות
נעות שמתחלפות, מצבים. הרבה פחדים שקיימים, כאלו שאתה בדרך כלל
מנסה להתעלם מקיומם: פחד מבדידות, פחד ממוות, פחד מתחושת חוסר
סיפוק מהחיים עם טעם מר של החמצה, הפחד לא להיות מרוצה, פחד
להיות אמיתית עם אנשים ולא לקבל כלום בתמורה, הפחד מאכזבה,
הפחד שלעולם לא אמצא את השלווה והאהבה או פשוט לא אבחין
בקיומן. וכך קורה שכל אותם פחדים ועוד רבים אחרים מודחקים,
נאגרים ונאגרים אי-שם במגירות שבמוח. מדי פעם מציצים החוצה,
קורצים קריצה, מהתלים בך, במוחך.
ממש כמו מחבלים שהטמינו פצצה מאוד מסוכנת, גם הם עלולים
להתפוצץ בכל רגע, פצצת זמן מתקתקת שמאיימת לפרוץ ולהפר את
השלווה הזמנית והנעימה שבתוכי, זאת שאיכשהו הצלחתי עוד להשיג.
לפעמים באישון לילה, כשיש להם דחף בלתי מוסבר להפריע, הם
יוצאים מהמגרות בשקט בשקט, על קצות האצבעות, מסתירים כל ראיה
לקיומם ולהזדחלותם אל תוך מוחי השלו. ועכשיו קצת על התהליך שבו
הכול קורה - דמיינו לכם לרגע את הסדרה הישנה "החיים" (במידה
ואתם עוד זוכרים), עכשיו דמיינו את אותו זקן חביב יושב לו בכס
המלכות שבמוח, ושולט בתפקוד כל מערכות הגוף, עם כל האלף ואחד
כפתורים האלה שמלפניו ומיליון השליחים שעומדים לרשותו, ממתינים
לשלוח את מסריו. עכשיו דמיינו תאים מרושעים, כאלה שנראים כמו
סימני שאלה (זה כבר דמיוני הפורה והמעוות במקצת, כמו שהזהרתי
מראש), רובם שחורים, מעטים מהם לבנים. הם חודרים אל חדר הפיקוח
הראשי כמו חוליה של מחבלים, והנה הם כובלים את אותו זקן חביב
די במהירות (טוב, יש להודות שהוא די חלש וגם קצת סנילי ולא
מפוכח במיוחד). הם מנטרלים את כל השליחים בכל מיני דרכים ופשוט
משליטים כך טרור, מניפים את הדגל השחור. הבעיה היחידה היא
שכאן, שלא כמו בים, אין מציל - ועד שאתה בכלל מספיק לקלוט מה
קורה לך, לעבד את המידע, קורים הרבה דברים שבכל רגע נתון מנסים
להפנות את תשומת לבך מהמטרה - להילחם באותם שדים, לא להיכנע
להם ולנפץ אותם אחד אחד. כאוס מטורף, הגבול הממשי שבין שפיות
לדמיון פורץ גבולות, וכבר לא טוב ותמים כמו שאתה רגיל להכיר
אותו. ונחזור לאותו זקן חביב, דמיינו עכשיו שבאפיסת כוחות הוא
מצליח להשתחרר מהחבלים ואז הוא עולה על הפתרון וכמו בכל סרט
מצויר נדלקת נורה מעל ראשו, גלינג! (הוא אמנם די סנילי ולא
מפוכח אבל אתם חייבים להודות שבסדרה היו לו תמיד את הפתרונות
והוא היה די תותח). ועכשיו לפתרון - הוא משחרר את ידיו
מהחבלים, וכמו בסרט פעולה שהכול נפתר בו בדקה אחרונה בזכות
איזה כפתור, גם כאן קיים כפתור, אדום כזה, בולט, גדול, הוא
לוחץ על הכפתור ו...
צלילים מתוקים של בריטני ספירס בשילוב מוזיקה קלאסית בוקעים מן
הרמקולים המשוכללים של מערכת הדי.וי.די סראונד המקצועית שנמצאת
אצלו, בחדר הפיקוד הראשי שבמוח. התאים המרושעים לאט לאט הופכים
קטנים וקטנים, עד שלבסוף - כמו בכל סדרה מצוירת - פוף! והם
נעלמים.
בינתיים שוררת לה שלווה זמנית בין ממלכת המוח, הזקן, אנחנו
והנפש לאותם תאים שכרגע נמצאים בתרדמת במגירות, מתכננים את
הפריצה הבאה - אז שוב ניכנס מחדש לכוננות ספיגה.
אז מכאן בינתיים, עד לפרק הבא...
בו נשוב ונצפה מאוד מקרוב, יותר מדי אפילו, באותו זקן סנילי
חביב ועלילותיו, מלחמותיו ולעתים גם נצחונותיו על הרשע,
השיגעון.
אבל בוא נקווה שפתאום ככה סתם תסתיים לה העונה בפתאומיות
(ולמרות שזה לא קורה הרבה, יהיו שינויים במתכונת השידורים
בערוץ 1 בכלל ובטלוויזיה החינוכית בפרט) ואת המקום במשבצת
השידור יתפסו מי אם לא דובוני אכפת לי הצבעוניים והחייכנים,
והקשת בענן שלהם...


בינתיים,
כאן איתכם,
מחכה
עד לפרק הבא...
בו יהיו מלא הפתעות
חלקן טובות
חלקן רעות
נותר רק לחכות ולראות.