נמאס לי. לא סומכת. לא בוטחת. זה נגמר.
כמה פעמים אפשר לשכוח? להעמיד פנים ששום דבר לא קרה?
כי זה מה שזה אתה יודע, העמדת פנים. כי שום דבר לא שכחתי. הכל
עדיין אצלי בראש, במחשבות. כל פעם שאני רואה אותך אני נזכרת
בשקרים, בזלזול, בכאב. עדיף לי כבר לבד.
לפחות עכשיו, גם אם אין אף אחד שייגן עליי, אין גם אף אחד
שיפגע.
כי אתה הכי פוגע. דווקא אתה.
שוב ושוב האמנתי, כמו מטומטמת, שאתה תמיד תהיה שם. שתמיד תגן.
אבל הכל היה שקר. שיקרת לי בלי למצמץ. הסתכלת לי בעיניים
והבטחת לי דברים שידעת שלעולם לא יתגשמו.

אני שומעת צעדים מאחורי, מתחילה ללכת מהר יותר. מסתכלת מסביב,
מחפשת משהו, מישהו שיעזור.
אבל אין אף אחד. אני לגמרי לבד.
אף אחד כבר לא ישמע אותי צורחת, גם אם ישמעו לאף אחד כבר לא
אכפת, אין לאן לברוח.
הם מתקרבים אליי, הצעדים, סוגרים עליי. כבר רצה. עם כל הכוח.
עם האנרגייה הזאת שמקבלים כשיודעים שכבר אין מה להפסיד. מחפשת
בייאוש, אולי בכל זאת מישהו יעזור לי, אבל אין טעם. אף אחד לא
באמת דואג לי, הכל היה רק דיבורים. והכאב כל כך חד. הכאב של
הצביעות, של הבועה המתנפצת. בקושי יכולה ללכת מרוב שכואב, אבל
אין ברירה. חייבת להמשיך לברוח.
גוססת, מדממת על הרחוב ורצה. כי אלה החיים שלי. זה מה שנגזר
עליי, לרוץ כל חיי, לחפש מסתור, ולהתייאש כל פעם מחדש.