קמתי הבוקר, לבד, כל כך לבד, התקלחתי, התלבשתי, אכלתי ארוחת
בוקר ויצאתי מהבית. הלכתי, לבד, כל כך לבד, לתחנת האוטובוס.
ישבתי וקראתי עיתון עד שהוא הגיע, לא יודעת כמה זמן ישבתי שם,
לבד, כל כך לבד. עליתי, שילמתי, התיישבתי ליד החלון והסתכלתי
על הרחוב לבד, כל כך לבד חולף מולי בקווים מהירים ומטושטשים,
שמעתי שיעול והרמתי את העיניים, מולי ישבה אישה זקנה עם סלים
ושקיות מתחת לעיניים, לבד, כל כך לבד וקמטים של צחוק מסביב
לפה. היא צילצלה בפעמון וירדה. במקומה התיישבו שני חיילים,
לבד, כל כך לבד, הגעתי לתחנה שלי, ירדתי והתחלתי ללכת. חושבת
לעצמי שיום אחד אולי אני אהיה, שאני צריכה לאכול בריא או
להפסיק לעשן או משהו, כי רבע מאה זה לא מעט ולבד, כל כך לבד
ומהר מאוד, בלי שאשים לב, אני אהיה כמוה וכל מה שמתוח וחלק
יהיה מקומט ונפול ואחרי שעוברים חיים שלמים בסוף אולי לא לבד,
כל כך לבד משנה מה השגת, אלא איזה בן אדם היית. אבל בינתיים
לבד, כל כך לבד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.