"נו... תעברי כבר, תעברי!"
הייתה זו שעת בין-ערביים, ישבתי עם הדס במרפסת שלנו. לא בדיוק
מרפסת, המקום נראה יותר כמו לובי של אכסניה. פשוט יש שם קצת
דשא. ואנחנו מדברים, קצת צוחקים. ובין כל השטויות שדיברנו
עליהן רציתי לומר לה משהו אמיתי - "את יודעת, זו השעה שאני הכי
לא אוהב ביום", ואם הייתי מתחיל, היה לי עוד המון מה להוסיף.
ולא עברו יותר מכמה שניות של חוסר-ריכוז בדבריה עד שהחלטתי שלא
לומר את זה, אלא לאכול את זה בשקט. אולי, להתמודד?
השעה הזו כל-כך מדכאת אותי. כמו רוח על פני האדמה. רק לשעה.
הבוקר בא, אני מרגיש אושר אמיתי של תמימות ילדותית. ככה זה, כל
בוקר. ואני זורם עם הזמן לאן שהוא מוביל אותי, נהנה מהקול היפה
של כל מה שאוזניי שומעות. הופך שחור ללבן, או בכלל... כל צבע
שקיים לצבע שרוצה אני שעיניי יראו. ככה אני מסוגל להנות מכל
דבר. והזמן נוסע, ואני מעסיק את עצמי בלא-מודע בדברים שאני
נהנה לעשות, עובר את היום בתחושה מלאה, בלי לחשוב כלל על
התחושה שאני חש באותם רגעים, שעות, עד שמגיעה השעה... השמש כבר
הופכת את הים לכחול מטאלי, מהמרפסת זה באמת עוצר את הנשימה,
שלי לפחות. זהו. תחושת ריקנות גוברת. כאילו סיימתי יום עבודה
ואיני מוצא עוד תכלית בעולם. פתאום אני שואל את עצמי שאלות
קיומיות. פתאום אני לא מוצא סיבה להישאר ער. פתאום אפילו מבצע
סבתא לא מצחיק אותי יותר. ואני חושב "קיבינימט! למה תחושת זמן
מקבילה בי לתחושת ריקנות? מה היא משנה, השעה, שבאחת אני מרגיש
מלא, ואפילו לא חושב על זה, ובאחרת אני מרגיש ריק. וחושב, רק
על זה?" והשעה הזו מדכאת אותי... כבר שנים ששעות השקיעה הן
היפות והעצובות ביותר בעולם כולו.
"דאגתם לעזרה ראשונה?" הדס שאלה אותי בטון מתקיל, עוד אחת מאלף
השאלות המכשילות שהיא שאלה לפני שיצאנו לטיול האופניים ההזוי
הזה... ואני עונה לה, לא אני, רק הגוף שלי. דיברתי איתה, אותה
שעה, והרגשתי כאילו לרגע אין אני, אלא קווי מתאר צבעוניים
היוצרים את דמותי לידה, עונים לשאלותיה, מקשיבים-לא-מקשיבים
למילותיה. לפתע ניתק הקשר בין גופי לנשמתי.
זו השעה, זו השעה שיוצרת בי תחושות שלא נגמרות, לשעה. ואני
ביקשתי יפה.
"נו... תעברי כבר, תעברי..."