אני עובד כבר מזה כמה שנים, אבל אף פעם עדיין לא ראיתי אוטובוס
כל-כך מלא. אולי זה כל הדיבורים האלה בתקשורת העולמית על מזרח
תיכון חדש. אולי אלה סתם כמה חברה הרפתקנים ואמיצים, שרצו
לראות איך הכל נראה פה באמת מעבר למסכי הטלוויזיה.
כבכל תחילתו של סיור עברתי על רשימת השמות של האנשים, שנרשמו
לטיול. כשהם הרימו את היד והכריזו על עצמם כנוכחים, אז כהרגלי
לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותם מאיפה כל אחד מהם בא. היו שם
הרבה תשובות מגוונות: גרמניה, הולנד, ארה"ב, אוסטרליה ואפילו
הודו. זה באמת מרגש לחשוב שכל העולם נכנס פה לאוטובוס הקטן
הזה. הם אמנם אלה שמבקרים היום אצלנו, אבל בסופו של כל סיור
שכזה, אני מרגיש כאילו ביקרתי קצת זמן במדינה של כל אחד ואחד
מהם בנפרד.

אני לא יודע למה, אבל התרגשתי כאילו היה זה יומי הראשון
בעבודה. יכול להיות שזאת הייתה העובדה שהאוטובוס היה כל-כך
מלא. הייתה לי הרגשה שהיום הוא יום קצת מיוחד, יום קצת שונה
משאר הימים. למה באמת האוטובוס מלא כל-כך דווקא היום? ניסיתי
למצוא כל מיני סיבות לכך, אבל הדבר הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו
היה שאלוהים מנסה להעמיד אותי במבחן שאין לי מושג מהו. אולי
אני פשוט צריך להפסיק לחפש סיבה לכל דבר. בכל מקרה, חשבתי
לעצמי, עם או בלי אלוהים, היום אני אהיה הכי נחמד שאני יכול
להיות, אפילו יותר מבדרך-כלל. זאת אומרת, בעצם, נחמד עד כמה
שישראלי כמוני יכול להיות.

אחד הדברים, שאהבתי לעשות בילדותי היה פשוט להביט שעות על גבי
שעות מחלון של אוטובוס נוסע, לראות את הנוף מתחלף ולהרגיש את
הזמן עובר לאיטו כאילו לרגע אחד הייתי יכול להיות מישהו או כל
אחד אחר עם סיפור חיים משלו, שפשוט במקרה ישב שם, באותו מקום
בו אני יושב כרגע והתבונן בנוף כמוני. רק שלפעמים כמו במקרה
הזה הנוף לא ממש מתחלף, אלא פשוט נשאר כמו שהוא צוקים צהובים
ומשעממים באמצע המדבר. אבל בעודי בוהה בתיירים, שמצביעים לעבר
דבר מה בלתי מזוהה על אחד הצוקים הקרובים ומצלמים אותו ואת שאר
הנוף בהתלהבות, הבנתי שמה שמשעמם אותי לא תמיד משעמם אחרים.
ככה זה כנראה כשאתה בא ממדינה שבה הכל ירוק ויורד גשם בערך 10
חודשים בשנה. לראות מדבר יהיה בשבילך משהו מיוחד. למזלי,
בעודנו נוסעים בכבישים התלולים, החל הנוף להשתנות מעט, כאשר
גוון כחול וכמעט אינסופי של ים חדר לרקע. היה זה ים המלח.
מרחוק עוד נראו אותם ניצוצות בוהקים ומסנוורים של השתקפות השמש
מפוזרים להם על פניו. על פי עוצמתם, ניתן היה לנחש שהשמש מאוד
חזקה היום. אבל מצד שני, מתי השמש לא חזקה באזור הזה.

האוטובוס החל להאט בעודו נכנס לחניון. מרחוק ניתן היה לראות את
רכס ההרים, שבצד הירדני. עמדתי בקדמת האוטובוס, אוחז במיקרופון
ונושף לעברו כמה נשיפות על מנת לראות אם הוא פועל. התיירים היו
כולם ישובים בשקט מופתי, מחכים למוצא פי.
"זהו זה, חבר'ה," אמרתי. "אנחנו עכשיו במקום הנמוך בעולם. 300
מטר מתחת לגוב פני הים. זהו ים המלח הכל-כך מפורסם. הים בו אף
יצור חי לא יכול לחיות ואף בן-אדם לא יכול לטבוע. לפני שתרדו,
רק רציתי להגיד שאצלנו בישראל אומרים שאם היית בישראל ולא היית
בים המלח, אז זה כאילו מעולם לא היית בישראל" לקחתי הפסקה
לנשימה הקצרה. "אז ניפגש פה באותה נקודה בעוד שלוש שעות.
תהנו..."

מדי פעם שמעתי קצת תלונות על השמש הלוהטת, אבל בסה"כ נראה היה
שהתיירים מבלים בנעימים בארץ. אחרי הכל הספקנו לבקר בלא מעט
מקומות היום. הבטתי בהם ישובים מסביב לשולחנות, נחים, נרגעים
ומדברים ביניהם על היום שהיה. על ראשיהם היו כובעים, אבל עדיין
פניהם הספיקו להאדים במקצת. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות כשהם
יחזרו הביתה, יוכלו לספר שיש להם שיזוף של ארץ הקודש. הם היו
ארבעים במספר. פניתי אל המוכר במסעדה ובקשתי ממנו 40 מנות
פלאפל. כן, עם הרבה חומוס מרוח בתוך הפיתה, סלט כרוב חמוץ
והרבה טחינה ועמבה, שנוזלות לצדדים. בקיצור, מנה שלא היית מעז
לחלום עליה ביום כיפור. ניגשתי אליהם בידיים גדושות ועמוסות,
מחלק לכל אחד את מנתו שלו, מביט בעיניהם הרעבות ובתאוות האוכל,
שניבטה מהם. חיכיתי עד שלכולם היו מנות ורגע לפני שהם נתנו את
הביס הראשון, סימנתי להם לעצור לשנייה. הייתי פשוט חייב להגיד
להם שוב את המשפט האהוב עליי, "אצלנו בישראל אומרים שאם היית
בישראל ולא אכלת פלאפל, אז זה כאילו מעולם לא היית בישראל".

התיירים נהנו, אפילו מאוד נהנו מהסיור של היום. אבל משהו עדיין
היה חסר. הם פשוט אמרו שהם לא יוכלו להרגיש ממש מחוברים
לישראל, אם הם לא יכירו את הישראלים קצת יותר מקרוב. אמנם זה
לא היה כלול בתוכנית, אבל אמרתי שאני אנסה לארגן משהו, למרות
שלא ממש היה לי מושג מה לעשות באותו רגע. אבל זה עדיין לא
הספיק להם, הם היו סקרנים מאוד, שאלו הרבה שאלות וניסו להשוות
בין התשובות, שנתתי להם לבין מה שהם היו רואים על ישראל
בטלוויזיה. שאלה אחת, שממש חזרה ועלתה, הייתה מה בעצם מאפיין
את הישראלים, כלומר מה באמת ייחודי להם. ואני ישר בלי לחשוב
אמרתי "ציניות". אבל התיירים לא כל-כך הבינו למה זה ייחודי
לישראלים, כי יש הרבה עמים, שהם ציניים. אז אמרתי שיש בישראל
בדיחות כל-כך ציניות, שאנשים מעם אחר אף פעם לא יוכלו להבין
אותן ובטח שלא לצחוק מהן ושההבדל בין בדיחות ציניות ישראליות
לבין בדיחות ציניות של עמים אחרים זה בערך כמו ההבדל בין הזאב
הרשע לכיפה אדומה.
המשפט האחרון שלי כל-כך סקרן אותם, שהם מאוד רצו שאני אתן להם
דוגמא. האמת שבאותו רגע פשוט לא עלה לי כלום בראש. אבל בעודי
משקיע את מירב מאמציי ומנסה לנבור בזיכרון, שמתי לב למשהו
מוזר. אחד האנשים בקבוצת התיירים נראה מעט יותר רציני ומעט
פחות נינוח מהשאר. גם הבגדים שלו נראו שונים למדי מבגדי התייר
הממוצע.
למעשה, הם אפילו לא נראו כמו בגדים של מישהו שיש לו כסף לטייל,
אלא של מישהו הרבה יותר עני. מכיוונו הגיח ריח בלתי נדיף של
זעה. על פניו שררה הבעה של לחץ. מיקדתי בו את מבטי. עורו היה
שחום ועל פניו היה שפם. הוא הבחין בי והישיר אליי מבט ממוקד
וחדור באמונה ואם לרגע חשבתי שהוא עוד נקלע במקרה למקום, אז
עכשיו הבנתי שלא. הכל קרה כל-כך מהר. היו אלו לא יותר ממספר
שניות. רציתי לפתוח את הפה, להגיד משהו ולהזהיר את כולם, אבל
כל מה שאני זוכר הוא מספר אנשים, שמדברים וצוחקים במן תמימות
רגעית, הבזק פתאומי של אש, קול חזק ומצמרר ואותי מתעופף יחד עם
אותם אנשים וכל מיני גופים בלתי מזוהים, שנאספנו בדרך למקום
בלתי ידוע .

כמה רגעים לאחר מכן כבר פקחתי את העיניים, מביט ימינה, מביט
שמאלה ומנסה לעכל את מה שארע. החולצה שלי הייתה מלאה בטיח
ואבק. על הידיים שלי היו מספר שריטות והראש קצת כאב. אבל חוץ
מזה נראה לי שיצאתי בשלום, ללא פגע. מסביבי הכל נראה כמו
בניין, שזה עתה הרסו. ערמות של חול, אפר, קרשים, בלוקים ואני
לא רוצה לדעת מה עוד. מרחוק התחלתי לשמוע את הסירנות של
האמבולנסים. התחלתי להסתובב בין הערמות, מחפש את התיירים שלי,
קורא בשמם, אבל אף אחד לא ענה.
הרכנתי את ראשי למטה בעצב, שואל את עצמי אם יכול להיות יותר
גרוע מזה, אבל אז באותו רגע הבנתי. הבנתי שזה היה בעצם מה
שחיפשתי. ההדגמה, ששאר התיירים רצו ולא יכולתי לחשוב עליה.
הדגמה שתשאיר את כל האחרים, פעורי פה, המומים ולא מאמינים לעצם
משמע אוזניהם. הרמתי את הראש, מדמיין שאותה קבוצה של תיירים
עדיין נמצאת מולי כאילו כלום לא קרה ודברתי אליהם, מחכך את
כפות ידיי אחת בשנייה. "טוב, גבירותיי ורבותיי. כנראה שזהו סוף
הסיור. בכל מקרה, לאלו מכם, שנשארו בחיים ולאלו מכם שלא רק
רציתי להגיד שאצלנו בישראל אומרים שאם היית בישראל ולא היית
בפיגוע, אז זה כאילו מעולם לא היית בישראל."