הצל שלי

לכל אחד יש את הצל שלו. גם לי כמובן יש את הצל שלי. בשלב מסוים
זה נראה לי קצת מוזר, שיש לי צל. היה בזה משהו חשוד. הוא הרי
לא שואל אותך אם אתה רוצה אותו או לא. הבחירה אינה בידך. הוא
פשוט נמצא שם, מתגנב מאחוריך מבלי שתרגיש, משתתק כדי שלא תבחין
בו. גורם לך להיראות יותר גדול או יותר קטן ממה, שאתה באמת.
טוב, אולי זה תלוי בזווית של השמש או שבעצם זה בכלל תלוי
בהרגשה שלך.

לפעמים אני רואה אנשים אחרים הולכים להם ככה סתם ברחוב, חושבים
על כל דבר, שבא להם, מחייכים ולא מתרגשים או שמא מתעלמים מזה,
שיש להם צל. אני כל-כך מקנא בהם. אין לכם מושג עד כמה. למה?
למה דווקא אני חייב לחוש בנוכחותו. למה אני לא יכול להתעלם
ממנו כמותם או לפחות לשחק אותה כאילו זה קורה. האמת, ניסיתי
לשחק כאילו הוא, למעשה, לא קיים. אפילו הצלחתי להעלים עין ממנו
לכמה רגעים. צחקתי קצת, שמחתי קצת. גיליתי אפילו עובדה די
מעניינת, שהיא, שכשאני נמצא עם אנשים אחרים, אז אני שוכח
לגמרי, שהצל קיים ונוכחותו לא מעיקה עליי כבדרך כלל. אבל כשהם
נעלמים, אז צצה לה אותה ידיעה במוחי. אותה  ידיעה, שהצל עדיין
קיים ושהוא תמיד ילווה אותי. כי אולי לפני שידעתי על קיומו, אז
לא הבחנתי בו, אבל מאז אותו רגע גורלי שבו הוא ניצב לפניי, או
יותר נכון מאחוריי, מלא גאווה וביטחון בעצמו, ידעתי. ידעתי,
שהוא לא יעזוב אותי. אבל ניסיתי.
הרי אין רע בלנסות. אולי חוץ מזה שאחרי שלא מצליחים כמה פעמים
או יותר מכמה פעמים, אז כבר מתייאשים ומפסיקים לנסות. ועד כמה
שידוע לי להתייאש, זה דבר רע, אף על פי שלכאורה איו רע בלנסות.
אבל ניסיתי. ניסיתי להעיף אותו, כי עם כל הייאוש תמיד קיימת לה
איפשהו התקווה. חבויה מתחת לאיזה ערימת סלעים, שנוצרה כתוצאה
מהמפולת, שהייאוש הכל-יכול יצר רק כדי לנסות ולהרוג אותה. אבל
למרות הכל היא איכשהו שורדת, מחכה לרגע בו תוכל לפרוץ החוצה,
תתגבר על הייאוש ותוכל לו. וכמובן, תחייה חיי אושר עד עצם היום
הזה כמו בסרטים ההוליוודים.

האמת, בהתחלה הוא נראה לי די תמים. סתם מישהו כזה לא מזיק.
תמיד עומד כזה בצד. כמו הילדים האלה בבי"ס, שקיבלו עונש לעמוד
בפינה לאיזו שעה. אבל האמת היא, שהוא היה יותר קרוב לילדים
האלה, שלא השתלבו בחברה, עמדו בצד בהפסקות בלי אף חבר לשחק
איתו ולבסוף חזרו הביתה ממורמרים ובוכים. יום אחד ניסיתי להיות
נחמד, כי לא היה נעים לי ממנו. הרגשתי רע עם זה, שהוא עמד בצד
כל הזמן. נראה ככה קצת אפלולי ונטוש. אז ניסיתי לדבר איתו.
פתחתי באיזו ברכת שלום מטופשת. הוא לא ענה. שאלתי אותו אם הכל
טוב. הוא עדיין לא פצה את פיו. ניסיתי לספר לו איזו בדיחה, כדי
שיעלה חיוך על פניו הנפולות. אני הייתי היחיד, שצחק. וזה רק
גרם לי להרגיש עוד יותר לא נעים.
בשלב מסוים, השתיקה שלו כבר הפכה למעיקה והוא המשיך לעקוב
אחריי, להתלוות אלי ולהיות שם, כפי שצלים יודעים. כי זו הרי
המיומנות שלהם.

"מה אתה רוצה?" צעקתי פעם אחת. והדבר היחיד, שנשמע באוויר היה
ההד שלי.
"טוב, מכיוון שאנחנו לא כל-כך מסתדרים, אז אולי תעזוב אותי?"
ניסיתי להיות מנומס.

"בן-זונה, תעזוב אותי כבר!" שאגתי.

התחלתי להתנשף. עצים, מדרכה, כביש, אנשים הולכים לתומם ונועצים
בי מבטים. נקישות של צעדים. רגליים נוגעות בקרקע ורגע לאחר מכן
חגות באוויר, אישה יפה בעלת מחשוף נאה. זהירות, מדרכה! התרסקתי
על הרצפה. הבטתי לאחור, בעודי מתאושש מהנפילה ומתנשף מהריצה.
בן-זונה, סיננתי לעצמי. עוד לא. עוד לא הצלחתי להימלט ממנו.

אבל ניסיתי, באמת שניסיתי. דיברתי עם כל מיני אנשים, אבל הוא
עדיין נשאר אנשים, אבל הוא עדיין נשאר שם.  פניתי לקוסמים, כי
חשבתי, שאם הם מעלימים חפצים, אז אולי הם גם יצליחו להעלים
אותו. אבל הקוסמים - כל מה שהם עשו זה לדבר איתו, כי האמת היא,
שהם בכלל פסיכולוגים ולא קוסמים, רק שאנחנו נוטים לייחס להם
תכונות כאלה. רק שאני ציפיתי. ציפיתי, שהם יהיו קוסמים. ציפיתי
שיעלימו אותו, אבל הם רק חטאו בהיותם אנושיים. לפחות, לזכותם
ייאמר שהם באמת ניסו. הם ניסו לדבר איתו. אבל הבעיה היא שלדבר
איתו ולהתפלל לאלוהים זה בערך אותו דבר. אף אחד מהם לא עונה.

להרוג אותו? האמת, שחשבתי על זה. חשבתי על לפנות לרוצח שכיר,
אבל אני יודע, שהוא רק היה צוחק עליי. ובצדק. בשבילי הצל חי
וממשי עד מאוד, אבל בשביל הרוצח הוא ממשי בערך כמו האוויר.
ותנסו להרוג את האוויר...

יש! יש! צעקתי. גיליתי. סוף כל סוף, גיליתי. הצל נעלם בחושך.
איך לא חשבתי על זה קודם. אז ברחתי מפני השמש והסתגרתי בחושך
מחייך, מניף את ידיי אל-על, פוצח בריקודים, במחולות ובקריאות
שמחה וצהלה.
ואז לרגע עצרתי במקום, מביט בחושך וחושב. קריאות השמחה פסקו
וידיי נשמטו. תפסתי את ראשי בידיי. או, איך נפלתי בפח? איך
יכולתי להיות כה טיפש? איך יכולתי שלא להבין? לא ברחתי ממנו.
הוא לא נעלם. החושך הוא אינו אלא הצל. הצל, אשר גדל והתחזק.
הצל, אשר תפח למימדים עצומים. הצל, אשר פיתה אותי בחכמה
ובעורמה לבוא למאורתו, לתפוס אותי ברשתו ולעוט לעברי כעכביש על
טרפו.
ואז הבנתי שהוא לא התעצם והתנפח סתם כך. הוא הולך...  גוש כבד
של מועקה נבלע בגרוני. הוא הולך...  סנטרי כאילו נשמט מפניי.
פניי, אשר נראו כרגע כאילו היו המסיכה מהסרט צעקה. אוי וכמה
צעקתי. צעקתי מבפנים ואף אחד לא שמע. הוא הולך להשתלט עליי!
צעקתי. כעת, כשאני בחושך, מפוחד, חלש וחסר אונים או כל הגנה,
שהיא. אין מי שיעזור לי. אין מי שיחזיר את הגלגל אחורה. והצל
או שמא אקרא לו חושך כבר החל בתהליך השמדתי האיטית, כאשר הוא
נהנה לראות אותי סובל ומתענה. והחושך החל לשאוב חלקים מנשמתי
כאילו היה חור שחור בעל כוח קוסמי עצום, ששואב את כל החומר
והאנרגיה שבקרבתו. כך החל לו החור השחור לכלות אט-אט את
האנרגיה שבגופי.

וככה זה, לפעמים הוא חושך. לפעמים הוא צל עם כוח של חושך ותמיד
הוא נמצא שם מאחוריי ומלפניי, בכל אשר אעשה. בכל אשר אלך. הוא
יהיה שם כמעין בבואה של עצמי, מזכיר לי מי אני, מה יכולותיי
ומגבלותיי. גורם לי להתבונן בעצמי ולהבין שאני לא כל-כך אוהב
את מה שאני רואה. שאני, למעשה, אפילו די שונא את מה שאני רואה.
שאני, למעשה, אפילו די שונא את עצמי.

ואז הבנתי מיהו, למעשה, הצל שלי. עם כל חיזיון של סכין, לכאורה
בלתי נראית, אך למעשה כה מוחשית, הפוצעת את ליבי המדמם לאיטו.
בכל צליל מלנכולי של מוזיקה עצובה, המשתלב לו בהרמוניה מופלאה
עם אותו צליל של קריאה לעזרה, הבוקעת ממני, אך עם זאת לעולם
אינה נשמעת. לאחר כל חיפוש בלתי ממומש ומלא אכזבות אחר אותה
אהבה. אחר אותה נפש תאומה, אשר תשחרר אותי מגורלי האבוד. תמיד
הוא היה שם. תמיד הוא היה קיים. תמיד הוא צץ ולא מרפה ממני
בעוד אני מנסה לשכוח אותו. תמיד הוא זמם להשתלט עליי ועכשיו
הוא כבר בעל מספיק יכולות לעשות זאת. תמיד הוא ליווה אותי בכל
מקום, כפי שרק צל יכול ללוות. תמיד הוא ליווה אותי, אותו רגש
שחור שמעולם לא מצאתי שם אחר לקרוא לו.