כבר שנים שמסתובבת באירופה השמועה על המנגינה היפה ביותר
בעולם, יש שאומרים שהיא נכתבה על ידי הנביאה אסתר מונטיפיורי
ביום האחרון לחייה, יש שאומרים שהיא הוכתבה לנזיר טיבטי ברגע
של הארה גדולה, ויש שמגזימים ואומרים שהוא נכתב על ידי אלוהים
בכבודו ובעצמו, אבל כל אלו היו רק שמועות, כי מאחורי השיר
הנצחי הזה עמד בסך הכול נער בן 15 שהתאהב בנערה.

שמו של הנער היה ג'וליאן גרין, הוא התברך בזוג עיניים כחולות,
שיער פרוע ובחיוך שובב. בגיל 11 חדר לגרונו חיידק לא מוכר.

הרופא ביקש מאביו של ג'וליאן לבוא איתו הצידה, הוא הסיר את
משקפיו ואמר משהו שג'וליאן לא הצליח לקלוט, ואולם, הוא הצליח
לקרוא בשפתיו את זוג המילים "אני מצטער".

כשחזרו הביתה, אבא חיבק את ג'וליאן והסביר לו שהוא צריך להבין
שזה לא יהיה קל, אבל הם יתגברו על זה ביחד. באותו היום נודע
לג'וליאן שעד סוף השנה הוא יהיה אילם לחלוטין.

הימים הראשונים עברו עליו הכי קשה, הוא רצה למות, אבל אביו לא
וויתר לו, הוא אסף בשבילו סיפורים מכל העולם על אנשים עם
מגבלות, שהחליטו לא לשקוע ולדרוש לעצמם חיים מאושרים ומלאים,
כמו למשל אישה אחת, שאיבדה את הידיים ולמדה לעשות כל דבר בעזרת
הרגליים, היא נוהגת, משתתפת בשיעורי אירובי ומתלבשת לבד, היא
התחתנה וילדה ילד שאותו היא מחתלת ללא עזרה.

אביו של ג'וליאן סיפר לו גם על איש אחד שהתעוור בגיל 12 וניגן
על כל כלי המיתר האפשריים, כינור, גיטרה, עוד, מנדולינה, כל
דבר, הוא נפטר בגיל 70 כשחיוך מרוח על שפתיו.

הוא סיפר לו על נכים שמתחרים באולימפיאדות, על כריסטופר ריב
שהשתתק בכל גופו והקדיש את חייו לתרומה, וחשוב מכל, הוא סיפר
לו על אמו שאיבדה את התחושה בידיים ובכל זאת נחשבה לאחת
הציירות הטובות באירופה, היא עשתה זאת בעזרת אחיזת המכחול בפיה
ובפלטה של צבעי אקריליק.

כל הסיפורים האלה הביאו את ג'וליאן להחלטה החשובה ביותר בחייו,
הוא הבין שאולי הוא לא יכול לדבר, אבל יש לו כל כך הרבה מה
להגיד לעולם והוא לא מוכן לשבת בשקט ולתת לחיים לעבור לו מול
העיניים, הוא קנה חליל והחל לנגן בו בכל מקום, בים, בבית ספר,
ביערות, באגמים, בכל מקום שלקח אותו אליו ליבו.

הוא הקשיב למוזיקה מכל הסגנונות, הוא היה יושב שעות על גבי
שעות בבית ומנסה להבין איך המוזיקה בנויה, כשהרגיש שהוא מיצה
את החליל הוא קנה גיטרה וניגן עליה מהבוקר עד הערב, הוא היה כל
כך נחוש להצליח בזה עד שתוך שנה אחת הוא הגיע לרמה שהייתה
לוקחת לכל אדם אחר לפחות שלוש שנים, הוא למד סולמות, ידע לזהות
כל צליל על ידי שמיעתו בלבד, הוא היה אמן. בשלב מסוים הוא
הרגיש שחסר לו משהו בצלילה של הגיטרה והוא החליט לקנות מפוחית,
תוך חודש אחד הוא שלט בה ברמה אלוהית.

בנוסף, החליט ג'וליאן לפתח כישורי משחק, הוא האמין שהחיים הם
כמו מתמטיקה, נעלם אחד שווה לרצף תנועות אחרות. הוא התעקש לשחק
את מה שיש לו להגיד ובשום אופן לא לכתוב אותן, הוא החליט שאם
הוא לא יכול להשתמש במילים בעזרת קולו אז הוא לא ישתמש בהן
כלל.

ארבע שנים חלפו להן, ג'וליאן בן 15, הוא כבר ממש לא ריחם על
עצמו, עם זאת, הוא הרגיש בודד. היה לו תחביב שכזה, ללכת לרכבת
התחתית, לשבת ולנגן במפוחית, הוא לא באמת היה צריך את הכסף,
אבל בכל זאת הוא העדיף לשים כובע בשביל לתת לאנשים דרך להגיד
לו תודה, ואנשים הודו לו. יום אחד, בעודו מנגן לעוברי האורח,
ירדה מהרכבת נערה צעירה, ראשה היה מוטרד בענייני היום יום, אך
כששמעה את נגינתו של ג'וליאן הכול נשכח ממנה, היא נעמדה מולו
והקשיבה. ג'וליאן, שהיה שקוע כל כך בנגינה, בכלל לא שם לב
שנערה יפת מראה נעמדת מולו, מאחר ועצם את עיניו, כשסיים לנגן
פקח אותם, הוא נבהל לרגע, הוא חשב שהוא מת ושמלאך עומד מולו,
היא הייתה כל כך יפה בעיניו שאילו יכול היה לדבר הוא היה נשאר
ללא מילים.

"שלום" אמרה הנערה
ג'וליאן נופף בידו לתגובה
"אתה מנגן מדהים.. אני כבר רבע שעה אני עומדת פה ומקשיבה לך"
ג'וליאן חייך...
"אני יסמין" אמרה
ג'וליאן הנהן בחום, הצביע על עצמו כאומר "שמי הוא.." וניגן
מנגינה קצרה במפוחית.
יסמין הבינה, היא לא הייתה צריכה יותר מזה בשביל להבין שמדובר
באדם שלא צריך מילים בשביל להביע את עצמו.
"הלוואי וגם לי הייתה מנגינה שתביע את שמי" אמרה יסמין "אם
תוכל, אני ממש אשמח אם תסכים להמציא לי אחת"
ג'וליאן הסתכל על יסמין וחשב לעצמו, איזו מנגינה תתאים לנערה
יפה כל כך? ואז החלו הצלילים להירקם בראשו, הוא קירב את
המפוחית לפיו והחל לנגן.
הרכבת עצרה, הולכי הרגל עצרו, אנשים החלו להתאסף סביבם, אישה
מבוגרת אחת החלה לבכות, תינוק שבכה נרדם בשלווה, אפילו כלב
רחוב אחד בא להקשיב.
הייתה זו המנגינה היפה ביותר שנוגנה איי פעם על ידי האדם.
כשסיים ג'וליאן לנגן, החל ההמון, שכלל כמה עשרות אנשים, למחוא
כפיים בהתלהבות, יסמין התקרבה אל ג'וליאן, חיבקה אותו ונשקה
לשפתיו.

היה זה הקהל שהפיץ את השמועה על המנגינה המופלאה ביותר בעולם,
כל אדם סיפר את סיפורו מזווית ראיה אחרת, מה שבסופו של דבר יצר
גרסאות רבות כל כך לסיפור כל כך פשוט. לג'וליאן לא היה אכפת
שאנשים חשבו שאלוהים הוא זה שניגן את המנגינה שהביעה את שמה של
יסמין, זה אפילו קצת החמיא לו, ג'וליאן מאושר עכשיו, אושר ללא
מילים.