הגיטרה הזהובה  דני danger הקר


אני מצטער להפריע לך מסיה הקר אבל ביקשת שאודיע לך כשהחבילה
שביקשת תגיע.
ובכן, אמרתי לו בלי להזיז את המבט מהשקיעה המהפנטת, החבילה
הגיעה?
כן מסיה הקר, היא הגיעה, כפי שדרשת, לא ביקשתי מסמכים מזהים
מהאדם שהביא אותה.
"אבל מי הוא היה?", שאלתי
הוא העדיף שלא להזדהות מסיה הקר....
בסדר לא הזדהה אבל זה היה גבר או אישה?
אישה,  מסיה הקר... מהסוג שגורם לך להתחרט על כך שלא נולדת
חצאית.
הסוג הזה, הנהנתי והרמתי את המבט אליו
כשהבטתי בו לא יכולתי שלא להבחין שהוא היה שרוי במתח רב באותו
רגע וכמו כן ניכר היה עליו שהוא מתאמץ להסתיר את זה... אך אגלי
הזעה על צמחו וקצה אפו הסגירו אותו כמו אשכנזי בחתונה של
מרוקאים בדיוק ברגע שבו הסבתות מתחילות לעשות קולקולולולו...
ומתחילה המחרוזת של השירים המרוקאים.
הוא משקר - זה היה כתוב לו על כל הפנים.

חכי לי כאן, אני לא אתעכב ספק אמרתי ספק הוריתי ליפיפייה ששכבה
על הערסל לידי, לוגמת לה שייק פסיפלורה ובננה, ומחזיקה בידה
השנייה סיגריה. לא סתם סיגריה אלא סיגריה שאישה שמעשנת אותה
חייבת להיות מצוידת במרכיב החמקמק הזה שכ"כ חסר בנשים ים
תיכוניות אבל שופע בקרבן של בחורות אירופאיות: סטייל ונוכחות.
הבחורה הזו בכל אופן, גרמה גם לנשים הפריזאיות להחוויר.
נפגשנו לפני 7 שנים, בימים שלפני הבום הגדול, כשהעולם עוד חשב
שסודוקו יביא את הגאולה ושצפנים סודיים מוחבאים במדור בריאות
במעריב.
פגישה שהגורל הכתיב, יש אנשים שיקראו לזה. מסוג הדברים שלא
תופסים אותך מיד אבל אחרי חודש בערך אתה מבין את כל כובד משקלם
ומשמעותם.
אמת.

קמתי והלכתי לעבר הלובי של המלון, לובי ישן אך מסוגנן, עיצוב
צרפתי מסוף המאה ה 17...  טירה שמשום מה נשתמרה בשלמותה למרות
ההפגזות של מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. ניכר במקום שהוא
אגר בתוכו הרבה זיכרונות...  הרבה חיילים אמריקאים התחבאו
בחדרים של הטירה הזו, מהרהרים באהובותיהן שנשארו ביבשת הרחוקה
כ"כ עכשיו. חיילים שחלמו שוב על הלילות על גדות המיסיסיפי,
אהובתן לידן מחזיקה בידה מפוחית שנראתה חבוטה למראית עין אך
החביאה בתוכה צלילים נשגבים... אך כמה שהלילות הללו רחוקים
כעת.

קיבלתי את המפה הסודית מנווד ארמני זקן שפגשתי בסמטאות השוק
הישן בירושלים, בימים שירושלים הייתה ירושלים ולא ירוש' כפי
שהיא נקראת כיום, לאחר שהשמאל עלה לשלטון במהפכה צבאית מתונה,
והחליט לתת חצי מירושלים לפלשתינאים, כולל קומץ מאוהדי ביתר
ירושלים שלא התנגדו מצידם... מה הטעם להישאר תחת ריבונות
שמאלנית שהוציאה את השווארמה והעמבה מחוץ לחוק לטובת טופו
ופסטו?
אני עדיין נזכר בזיק הזה שהיה בעיניו של הזקן... מבט של נווד
זקן שראה את העולם מנקודת המבט האובייקטיבית ביותר, מתחת
לגשרים של רכבות, מתחמם ממדורה קטנה שבוערת בתוך חבית פח ישנה
חצי אכולה מחלודה. רועד ביחד עם הרכבת שמשקשקת על הגשר, מובילה
בני אדם למקומות רחוקים.
מבט של תובנה.

בתחילה חשבתי שהנווד רק רוצה ממני נדבה כדי לממן את בקבוק
הוויסקי ללילה הקרוב. אבל לאחר שמשכתי בכתפיי כאומר: אין לי
כסף הוא השיב לי. אני לא רוצה את הכסף שלך. אני רוצה את תשומת
הלב שלך. יש לי סוד לחלוק עם העולם אבל אני לא חושב שהוא ראוי
לזה עדיין.
אז מה אתה רוצה ממני? רציתי לומר לנווד שאחז בכתפי בחוזקה.
כשהוא נגע בכתפי הרגשתי אנרגיה מוזרה שבוקעת מכפות ידיו. חום
בלתי מוסבר שמתחיל בבטן ונמשך כל הדרך אל קצות השערות.
שקלתי לנטרל אותו במהלומה עם פרק גב היד אך משהו בתוכי אמר לי
להקשיב לסיפורו.
הלכנו יחד לחומוסיה במזרח העיר, זו שאין לה שם אבל אפשר לזהות
אותה לפי 2 השולחנות פלסטיק הפשוטים והכיסאות התואמים שליוו
אותן. "כתר", היה רשום בענק על אחד הכיסאות, המדבקה כבר הייתה
צהובה ומלאת סדקים אך לא ניתן היה שלא להבחין בכיתוב מלמטה:
כתר - המאמצת הרשמית של הפועל תל אביב, ומיד לאחר מכן מישהו
חרט על הכסא: ג'ימי טורק כבר לא שחקן הפועל.
היה משהו סוריאליסטי בלראות כסא של חברת כתר בלב מזרח ירושלים,
באזור שאפילו קציני השטח הבכירים ביותר של השב"כ לא הסכימו
להיכנס אליו. אך לא חשבתי בפחד בעת שהנווד הוביל אותה בבטחה אל
עבר החומוסיה.
התיישבנו על הכסא ובלי שנספיק להזמין כבר הוגשו לנו 2 קערות
מהבילות מלאות בחומוס סמיך, מעליו ים של שמן זית, פטרוזיליה
ופפריקה, מלוות בפיתות חמות שנאפו הרגע, צלחת פלאפל קטנה ובצל
חי חתוך לשתיים, כי רק ככה צריך לאכול חומוס. ביס מהבסל (ככה
קוראים לזה הערבים) מחכים שהאדים של הבצל יצאו דרך הנחיריים
ואז למלא את הפה בחומוס...
היה יום חם של אמצע אוגוסט, מסוג הימים שגורמים לצמיגים של
המכוניות לצווח בכאב בעת שהם מתגלגלים על האספלט המהביל, אך
משום מה בסביבתו של הנווד היה קריר ונעים ואפילו יכולתי להרגיש
אוויר קר זורם לכיווני... מזגן אישי, חשבתי לעצמי. איך לא חשבו
על זה עדיין?
לאחר שהנווד סיים את סיפורו המלצר הגיש לנו בלי לשאול 2 כוסות
קפה, קנקן שיהיה בספייר ו2 בקלאוות.
נו, מה אתה חושב שאל הנווד כשהוא מביט בי מתמוגג מהטעם של
הבקלאווה.
בקלווה בת זונה. מלמלתי בין נגיסה ללגימה.
לא הבקלווה יא גרגרן, הסיפור שלי! נעלב הנווד.
הסיפור שלך?, תן לי לישון על זה בלילה. למרות שכבר אחרי המשפט
הראשון ידעתי שאני שם. איתו.

בבוקר שלאחר מכן קמתי שלא כהרגלי, ערני ודרוך. משהו בתוכי אמר
לי שכל אחר הצהריים של אתמול היה הזיה אבל מבט אחד על המראה
הבהיר לי שלא כך המצב. היה מרוח לי חומוס על כל הסנטר.
הסכמה...

נכנסתי ללובי וניגשתי לפקיד הקבלה. חבילה עבור דייגו הקר?
שאלתי (תמיד ידעתי שזהו שמי האמיתי)
הפקיד הנהן, הושיט את ידו אל מתחת לדלפק והוציא חבילה בינונית
בגודלה, די כבדה שלא הסגירה את תוכנה.

שנים ידעתי שהרגע הזה יגיע. סוף הסופים האקורד האחרון של השיר
הזה שנקרא המין האנושי.
חפש בתוך השירים של פינק פלויד, כך אמר לי הנווד בסופו של היום
בירושלים. ידעתי שזו לא תהיה משימה קלה. מעל 15 אלבומים...

כל ניסיונותיי לשוחח עם הכותב האמיתי של השירים של פינק פלויד,
שימי תבורי עלו בתוהו, מסתבר שמאז הקמפיין לבורגר-ראנץ עם
העיניים עולמו השתנה.
העולם כולו עמד להשתנות גם כן
אפוקליפסה

לא הייתה לי ברירה אלא לקרוא את כל המילים של השירים של פינק
פלויד.
ממבט ראשון לא מבחינים בצופן הסודי שמוחבא שם. אבל הוא שם...
המפתח להבנת הצופן הוא קודם כל להבין את המפתח שבו משתמשים כדי
להצפין אותו. מפתח phi..
Phi... המספר הקסום, האלוהי. להבדיל מפיי. הפי נמצא בכל מקום
מסביבנו, 1.618 זהו המספר.
כשקוראים את המילים של פינק פלויד ומשתמשים במספר הזה כדי
להפריד את השורות הכל מסתדר מעצמו לנגד עינייך.

הגיטרה הזהובה - זה מה שהצופן אומר.
שנים ניסיתי להבין מה זה אמור להביע ואז זה נחת עלי.
הגיטרה הזהובה של סנואי וויט, הגיטריסט הטוב ביותר שלא ניגן
בלהקה גדולה... שם טמון המפתח.
מה סנואי יכול לספר לי?

פגשתי את סנואי באבו דאבי, ניסיתי להבין ממנו מה הוא אמור לספר
לי שייתן לי את המפתח לפענוח הפרשה הסבוכה הזו...
סנואי היה ידוע בכך שהוא כיוון את הגיטרה שלו באמצעות המספר
phi, כלומר בין מיתר למיתר לא הפריד טון אחד אלא 1.618
טונים... זה מה שנתן לגיטרה שלו את הצליל האלוהי כ"כ שלה...

סנואי לא התלהב במיוחד מכך שחשפתי את סודו והשאלה הראשונה שלו
הייתה: כמה כסף אתה רוצה?
לא את הכסף שלך אני רוצה אמרתי לו (נזכרתי בזקן הארמני, הוא
היה מחייך אם היה שומע אותי משתמש במשפט שלו) אלא את תשומת הלב
שלך...
המבט של סנואי התחלף באחת מבוז לפליאה. דיברת עם הנווד הארמני?
שאל
כן. דיברתי איתו.
אנחנו לא יכולים לדבר כאן ענה לי סנואי. פגוש אותי במלון אבו
רחמנדי בשעה 18:47 אמר לי.

ספרתי את הדקות עד שהגיעה השעה היעודה. פשוט אין מה לעשות בעיר
המוזרה הזו שנראית כמו ערבוב של ניו-יורק עם רפיח.
בשעה 18:34 עליתי על מונית מחוף הים(מונית = פיג'ו 504 רעועה
שהנהג שלה נראה כמישהו שהוריד ראש אחד יותר מדי). למלון אבו
רחמנדי ביקשתי מהנהג בערבית מושלמת שלא חשפה את המבטא האמיתי
שלי.
בסיבוב שלפני המלון הבחנתי בדבר מוזר שהדליק מנורת אזהרה
במוחי. לא היה נער מזוודות בכניסה.
מארב, חשבתי לעצמי.
9 מטרים לפני הכניסה למלון חששותיי התאמתו. הבחנתי בקנה של
רובה סער מבצבץ לו מחלון מכונית שחנתה סמוך למלון.
דרוך על הדוושה!!! צעקתי לנהג המונית שבתחילה לא הבין את רצוני
אבל לאחר שנורתה הירייה הראשונה עשה זאת כאילו כל חייו חיכה
לרגע הזה.
נהג המונית נסע במיומנות כזו שרק ערבי שגדל כל חייו באבו דאבי
יכול לרכוש, תוך זמן קצר הגענו למקום בטוח ושם הוא עצר. הסתובב
אלי, הוריד את הכאפייה והשפם שהיה מודבק ואז זיהיתי אותו.
הארמני הזקן.
המקום הזה לא בטוח עבורנו. מישהו שמע את השיחה שלך עם סנואי
ושם לכם מארב. סנואי גם הצליח לברוח זמן קצר לפני שאתה הגעת
למקום. הוא מחכה לנו.

שקעתי בתרדמה עמוקה בזמן שהזקן נסע על כביש אינסופי. הוא לא
חושב לתדלק מתישהו? חשבתי לעצמי...

כשהגענו למקום, צריף רעוע  שהיה בנוי באמצע הכביש כאילו התנועה
החולפת לא קשורה אליו הזקן החנה את הרכב, והוביל אותי אל
מאחורי הצריף שם ראינו מדרגות שמובילות מטה. המדרגות היו
בנויות בצורה לוליינית ולא יכולתי לראות את סופן, ריח חריף של
טחב ואוויר קר וחנוק של מערות עתיקות יומין עטף את נחיריי

כשהגענו למטה היה ניכר שמישהו כבר היה שם. במה שלמה עמדה מוכנה
עם כלי נגינה, מכונת עשן העיפה עשן מתוך הצינור שלה ומאוורר
ענק העיף את העשן על כל תחתית הבמה, משווה לה מראה של ענן.

4 כורסאות היו מול הבמה.2 מהן היו תפוסות ע"י אנשים שזיהיתי
היטב ממבט ראשון.
סנואי וויט וסמיר שוקרי....
סמיר שוקרי??? מה אתה עושה פה?
שימי לא יכל להגיע אז הוא שלח אותי במקומו, אתה רוצה איזה קטע
על הכינור?
עזוב אותך מהכינור עכשיו סמיר, סנואי אמר לו בטון מאיים.
שבו חברים, ההופעה עומדת להתחיל.
הופעה?

הבמה הייתה חשוכה לגמרי אך ראיתי צלליות עולות לבמה ומתיישבות
ליד הכלים.
בתחילה לא שמעתי כלום, רק בומים חלושים שהזכירו פעימות לב
שהלכו והתחזקו עד לרעש כמעט מחריש אוזניים. כאן כבר לא היה לי
ספק. זו הפתיחה של אלבום המופת של פינק פלויד dark side of the
moon

בשיר השלישי כבר לא התאפקתי. קמתי מספה, עליתי על הבמה, ראיתי
שהייתה שם גיטרה אחת ללא נגן לידה. הגיטרה הזהובה של סנואי
חיכתה לי.... תפסתי את הגיטרה בדיוק בזמן לפתיחה של money,
ניגנו במשך 8 שעות בערך את כל האלבומים של פינק פלויד
ממתי אני יודע לנגן?

עד אותו יום הסתפקתי במקצב בלוז, מעט שירים של מאיר אריאל ובוב
דילן ומשיכה בלתי מובנת לשיר "סיוון", של יגאל בשן.ואז הבנתי
את זה. Phi... השירים הללו נבנו על Phi
ידעתי בתוכי שהערב הזה יסתיים וסביר להניח שדברים ישתנו אחריו
אבל משהו נטע בי תחושה שלא צריך לפחד מהרגע הזה, למרות
ההשלכות.